65 שנה לטבח מעלה העקרבים

אירוע טרור או חלק ממלחמה אסטרטגית
תמונה של סטיב
סטיב בלחסן

17 במרץ 1957. אוטובוס של חברת "אגד" אשר היה בדרכו לתל אביב מחגיגות לציון עצמאותה של העיר אילת והנפת דגל הדיו, הותקף על ידי קבוצת טרוריסטים. באותה העת היו על האוטובוס 11 גברים, נשים וילדים וארבעה חיילים אשר הוצבו עליו ככוח אבטחה.

המחבלים, כ-12 במניין, בפיקודו של סעיד אבו סאנדק (בדואי ממשפחת עזאמה), עלו לאוטובוס והחלו לירות ללא הבחנה ומטווח קצר בכל נוסעי האוטובוס. בזכות תושייתו של אחד החיילים ניצלו חייה של הילדה מירי בת ה-5, כאשר סוכך עליה בגופו. אחיה חיימקה בן ה-9 הוסתר אף הוא, אך כאשר קרא לאחותו שמע אותו אחד המחבלים, פנה לעברו וירה בראשו. חיימקה, אשר הצליח לשרוד את התופת, נותר משותק וללא הכרה עד לפטירתו כ-32 שנים לאחר מכן. לימים תעיד מירי כי ראתה את אימה באוטובוס עירומה למחצה ועם אצבע כרותה, ויתברר כי האם נאנסה ואצבעה נכרתה בשביל לגנוב את טבעת הזהב שענדה.

מנהל סניף אגד באר שבע, אשר ראה כי האוטובוס בושש מלשוב לסניף, יצא ביוזמתו לדרך ונתקל בזוועה. הוא מצא את מירי הקטנה מתחבאת מתחת לספסל, והיא פונתה עם ניצולה נוספת ושני פצועים באמצעות רכב צבאי שהגיע מחצבה.

אותו אירוע, שנקרא כיום טבח מעלה העקרבים, היה אירוע הטרור החמור בהיקפו מאז מלחמת העצמאות ב-1948. בעת קרות הטבח ראש הממשלה המכהן היה משה שרת, אשר היה ידוע כאיש משרד החוץ, בעל הליכות מדינאיות ודיפלומטיות ייחודיות. שרת התנגד בכל כוחו לפעולת תגמול, גם כאשר נשמעו קולות מחאה מצד העם, אשר דרש פעולת תגמול מיידית כנגד המסתננים והפדאיון. ביומנו כתב שרת "מעשה תגובה על מרחץ דמים זה, רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה".

הפיגוע, כפי שמופיע הן בספרים והן בעיתונאות דאז, היה טבח מזעזע אשר לא הותיר עין יבשה. האירוע נלמד באקדמיה מזוויות שונות ונבחן בראי מושגי היסוד של הגנת העורף. זהו ציון דרך חשוב בתולדות מדינת ישראל, ויש אשר ניתחו אותו כחלק ממלחמה אסטרטגית אשר מטרתה היחידה הייתה לערער את יציבותה ושלוותה של המדינה הצעירה שרק הוקמה ולגרום לזעזוע ולפחד בקרב תושביה.

גם בימים אלו, במלאת 65 שנים לטבח הנורא, המציאות עדיין מידפקת על דלתותינו בפיגועים קלים וחמורים מצד אותם ארגוני טרור, שלא יבחלו בדבר על מנת להטיל פחד ואימה על מדינתנו. אך כפי שכתב חתן פרס ישראל אביהו מדינה, "אל תירא ישראל, כי גור אריה הלוא אתה".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. כמה שנים חלפו והטרור לא נפסק
    אין ברירה גנראה אלא לחיות איתו תוך מאמץ לצמצמו ככל הניתן

  2. סטיב
    תודה לתזכורת החשובה
    ונותרנו עם השאלות ללא מענה:
    – האם עמדתו של פרס ( לא לנקום) עמדה במבחן הציפיה מהתגובת הבין לאומית?
    -האם ההימנעות של ישראל מלפגוע בחמאס המפגיז את ישראל , נובעת מאותו נימוק של פרס?
    – האם העולם מעריך את העובדה שישראל מוכמנה לספוג "להכיל" את הטרור הזה ללא מענה נחרץ?
    – כמה דם יהודי צריך להישפך כדי שישראל תרגיש שאפשר לצאת למתקפת נגד נחרצת?
    -עד כמה משפיעים ארגוני "הזכויות" המזויפים במימון זר, על קבלת החלטות מערכת הביטחון?
    – האם העמדה המוסרית ש"לא להתנהג כמוהם" שווה את מחיר דמם של הנרצחים היהודים? "קורבנות השלום"?

    1. אם אינני טועה עמדת ה"לא לנקום", כפי שאתה כותב, הייתה של משה שרת שהיה אז ראש ממשלה. לא של פרס.

      1. דגני- איני זוכר את עמדתו של משה שמיר בנקודה ספציפית זו שאולי מיוחסת להימנעות מלתקוף את עירק בשל הפגזות ישראל בטילים בעת מלחמת המפרץ, וגם לא נגעתי בשאלת הסכמי אוסלו שדנו בזה לא מזמן- המאד רלוונטים למצב העגום אליו נקלענו, וניתן להוסיף לכך את מסקנות "וועד אור" בעקבות טרור אוקט' 2000 שאת פירותיה הבאושים אנו אוכלים בימים אלה ממש. ממליץ לקרוא את המאמר של גל הירש ב"ידיעות" לאחרונה,

        1. גדעון,
          המאמר של סטיב בלחסן עוסק בטבח מעלה עקרבים. הטבח התרחש ב- 17 במרץ 1954 ולא ב- 1957 כפי שבלחסן טעה לכתוב. דהיינו לפני מבצע סיני, בעת שמשה שרת היה ראש ממשלה (לא משה שמיר). החשיבות של הדיוק בהקשר זה היא בוויכוח הקשה (הייתי אז כבר ילד גדול ואני זוכר את הדברים היטב) שהתעורר כיוון שמשה שרת לא אישר תגובה חריפה. הוויכוח שהתקיים בעיקר בצמרת מפא"י, שאז הייתה בשלטון, הביא להדחת שרת, שובו של בן גוריון לתפקיד ראש ממשלה ושר ביטחון, שהחל בתהליך התעצמות צבאית שהובילה למבצע סיני.

          1. לא בדקתי את הפרטים ותודה למתקנים
            ועדיין נותרתי עם רשימת השאלות ללא מענה

  3. טוב שיש מי שזוכר ומזכיר. לדעתי לא זוכרים ולא מלמדים מספיק את האירועים

  4. יש אנשים רבים והולכים שכלל לא שמעו על כך. כעת יופיע על זה גם הקטע הזה בגוגל. ככל שנרבה בכך זה פחות ייעלם ופחות ישכח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

חוק הנאשם

מדוע חוק הנאשם בפלילים אינו סביר ואינו ראוי