טיסה שמתחילה כמתוכנן

סיפור הנטישה שלי (1)
תמונה של אילן
אילן הייט

לפני 60 שנה בדיוק ראיתי לראשונה מטוס מיראז' 3 של חיל האוויר הישראלי. זה היה ברמת דויד. הייתי אז לקראת סיום קורס הטיס ו"משוגע על תעופה". לפתע המטוס המשולש עבר מעליי בגובה נמוך ובמהירות גבוהה, פתח מבער אחורי, משך לטיפוס אנכי ונעלם בשמיים – חוויה עוצמתית ובלתי נשכחת.

כמה שנים מאוחר יותר כבר הייתי מוצב כטייס קרב בטייסת מיראז'ים וזכיתי להטיס, בעת שלום ובעת מלחמה, את המטוס המופלא הזה, בעל יכולת טיסה עד מאך 2, שעלילותיו בחיל האוויר רבות מספור.

עבר מאז זמן רב, המיראז' ויורשיו ה"נשר" וה"כפיר" הם כבר מוצגים במוזיאונים. דור ה-F16 וה-F15 ולאחרונה גם ה-F35 הם עמוד השדרה של חיל האוויר העכשווי.

דבר אחד לא השתנה: מפעם לפעם אנו שומעים על מטוס שטייסו נטש אותו – בקרב או בגלל תקלה – והוא התרסק. הציבור מוצא בכך עניין והתקשורת מטפלת באירוע לא מעט.

גם אני עברתי את החוויה הזו: נטשתי מטוס מיראז' בשנת 1965, לפני 57 שנים – אך החוויה זכורה לי כאילו התרחשה לאחרונה. החלטתי להעלות על הכתב את סיפור הנטישה שלי, בשלושה פרקים, בתקווה שתמצאו בו עניין.

*  *  *  *  *

בחודש אוקטובר, בגובה 10,000 רגל, שורר קור מפתיע. סרבל הטיסה הדק שלגופי הוא מלבושי היחיד ואינו יכול להגן עליי מפני הטמפרטורה הנמוכה. תוך כדי תנועת המצנח כלפי מטה, אל האדמה, אני חוצה שכבות אוויר שבהן שוררת טמפרטורה שונה וחש – חליפות – בצינה ובחום. או אולי זו ההתרגשות שגורמת לי להרגיש כך?

על מנת להרגיע את עצמי אני מביט שוב כלפי מעלה. מעל לראשי פרושה כיפת המצנח, מנופחת כיאות. דרך ה"חלון" במרכזה של החופה אני יכול לראות פיסת שמיים כחולים. כל המיתרים של המצנח נראים לי שלמים ולא קרועים. הם גם לא מסובכים זה בזה. הכול כראוי – כפי שלמדתי בקורס הצניחה שעברתי לפני שנים מספר.

אני מפנה את מבטי ומציץ כלפי מטה, אל האדמה. הרחק מתחתיי נעים בערבוביה שדות, יישובים, חולות, כבישים ופרדסים. מצד ימין, מערבה, אני רואה את הים. מה הגובה שלי? כאשר אתה באוויר אין לך אפשרות להעריך את גובהך מעל המים. הגלים לא נראים לעין ואין כל עצם אחר שהראייה יכולה להיתפס בו. מאה מטר או קילומטר – זה היינו הך.

אני מוותר על הניסיון לאמוד את הגובה תוך הסתייעות בים ומפנה את מבטי ישר למטה ומנסה לשער היכן אנחת. בצניחה מגובה כה רב צפויה לי גלישה של כ-8 דקות. במשך זמן ארוך זה אהיה תלוי בחסדי הרוח. מי יודע לאילו כיוונים ובאיזו עוצמה היא נושבת בגבהים אלה.

הבלתי ידוע ממלא עתה חלק מהווייתי. זה בניגוד למה שהתרחש עד לפני דקות ספורות. עד אז היה הכול מתוכנן, הכול מסודר, הכול קרה כפי שצפיתי שיקרה, עד – עד שקרה הבלתי צפוי ואני בדרכי אל הנעלם.

הבוקר היה בוקר רגיל בהחלט. כמו בכל יום הגעתי לטייסת 101 בבסיס "חצור", החלפתי את מדי הדקרון בחליפת הטיסה: סרבל אפור ובו כיסים ורוכסנים רבים, נעליים גבוהות וחליפת תאוצה (“G Suit”) שהיא למעשה מחוך גומי בעל שקיות, המתנפחות ו"סוחטות" אותך בזמן ביצוע "ג'י" כדי להחזיר את הדם לראשך. כמו בכל יום נכנסתי לחדר התדריכים, תפשתי את מקומי בין חבריי הטייסים והקשבתי לתדריך על הטיסות שהיו צפויות לנו באותו בוקר: אימוני מקלענות בירי חי של תותחי המטוס (קוטר 30 מילימטר מהירי-ירי מתוצרת DEFA הצרפתית) על מטרה מוטסת נגררת.

לאחר התדריך לקחתי את קסדתי ואת חגורת ההצלה (“Mae West”) ויצאתי למטוס.

הטיסה במטוס קרב מודרני היא, בניגוד למה שרבים חושבים, מבצע מסודר מאוד. בפועל מורכבת משימת הטיסה בכל פעם מסדרות של פעולות מתוכננות מראש, שרובן נסקרות כבר בזמן התדריך. היום יורים פגזים על המטרה. תפקידי הוא לבצע את הפעולות כסדרן ובהתאם לתכנון, תוך שאיפה לדיוק מרבי בביצוע. מובן שכל דילוג על שלב כלשהו יפגום בביצוע המשימה. שלב שלב וחשיבותו. יש שלבים שדילוג עליהם או ביצועם בצורה לא מושלמת עלולים להיות פטאליים – למטוס ולי. יש שלבים שיפגמו אך במעט, אך כאמור, השאיפה היא לשלמות.

הטיסה התחילה כמתוכנן: ההנעה, ההסעה למסלול, ההמראה, הטיסה במבנה של שלישייה עם אביהו המוביל ויצחק "מס' 2" אל אזור התרגול, בים מול אשקלון, המפגש עם מטוס ה"אוראגן" גורר המטרה וההתארגנות בשורה לביצוע התקפות הירי. ה"התקפות" הן תהליך חוזר ונשנה של התקרבות בזווית למטרה הנגררת בכבל ארוך מאחורי הגורר. כדי להצליח ולפגוע במטרה, ההטסה אמורה להיות עדינה כשהעיניים מרוכזות בכוונת והמוח מחשב כל הזמן מרחקים, זוויות ומהירות סגירה. אתה משגיח על המצערת, מודיע על מיקומך ברדיו, מוודא ב"קשר עין" את מיקומם של המטוסים האחרים במבנה, מפעיל את מכ"ם הירי, משגיח על מד-הדלק ובעוד כמה "בעיות קטנות". בטווח הנכון, הנסגר במהירות, אצבע יד ימין לוחצת על ההדק שעל ה"סטיק"! צרור קצרצר!… וכבר "שבירה" מן המטרה. ממשיכים לתקיפה הבאה כשבזמן תכנון היעף מבוצע ניתוח טעויות והסקת מסקנות כדי לשפר את הירי הבא.

העיסוק האינטנסיבי ב"מקלענות" מעביר מהר את הזמן – הקצר בלאו הכי – של הימצאות המבנה שלנו ליד המטרה. מבנה המטוסים הבא כבר מגיע ואנו עוזבים את המטווח ושבים לנחיתה. זה הזמן להתפרקות מהעומס. שוב, לפי התכנון, סוגרים את מפסקי התותחים, המכ"ם מופסק, מבט אל כמות הדלק – וכבר בסיס "חצור" מתחתנו.

שלושתנו פונים ל"צלע עם הרוח" של ההקפה לקראת הנחיתה כשאני השלישי בשורה. אביהו, "מס' 1", מודיע ברדיו למגדל הפיקוח: "שלושה ירוקים", שמשמעו: גלגלי המטוס למטה ונעולים במצבם התחתון. הוא מקבל אישור לנחיתה. "מספר 2", יצחק, מודיע גם הוא: "שלושה ירוקים".

אני מציץ אל מד המהירות, שלא להוריד את הגלגלים מעבר למגבלה שהיא 240 קשר ושולח את ידי אל הידית המרובעת האדומה שבצידו השמאלי של לוח המכשירים. ידית זו תפקידה להוריד את כן הנחיתה: שלושת גלגלי המטוס המקופלים בבטנו במהלך הטיסה. אני מוריד אותה ומודיע אוטומטית ברדיו לפקח המגדל, מבלי לבדוק: "שלושה ירוקים". מבט פנימה, ללוח המכשירים (בדוק תמיד לפני שאתה מודיע!) לא מראה את שלוש המנורות הירוקות הצפויות, אלא רק אחת – אדומה!

מרגע זה הסתיימה הטיסה כתהליך מסודר ומתוכנן והפכה לסדרת אירועים מפתיעה ומטלטלת. בשני הפרקים הבאים אמשיך לספר על קורותיה של הטיסה שאותה אני זוכר כבר 57 שנים – כאילו היה זה אתמול.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

9 תגובות

  1. אותי מעניין לדעת על מה חושב מישהו שיודע שאולי אלה דקות חייו האחרונות. אבל נחכה באיפוק להמשך הכתבה.

    1. שלום נירה.
      אמנם זה רק השליש הראשון של הסיפור, אך מוזר – במהלך כל האירוע לא חלפה בראשי, אפילו פעם אחת קטנה, המחשבה שחיי עלולים להיגמר בעוד דקות. היו לכך שתי סיבות: האחת (שעליה תקראי בחלק הבא של הסיפור) היא שהיה לי אמון רב ביותר במערכת כיסא המפלט והשנייה היא כי בגיל 23 אינך מאמין ואינך חושב שהמוות הוא אפשרות, בין שאר האפשרויות.
      כמה שנים אחר כך, כשלחמתי וסביבי נהרגו יותר מדי חברים, הדברים נראו אחרת. אולי אכתוב על זה משהו יום אחד.

  2. סיפור מצמרר ומפורט שעוד לא נתקלתי בעדות כזאת
    מי יתן ולא יהיו אצלנו הרבה נטישות של מטוסים

    1. שלום מישל.
      שמחתי שמצאת עניין בסיפור.
      היום נטישה של מטוס קרב היא ממש דבר נדיר, אך בימים בהם הייתי טייס קרב פעיל היו הרבה יותר מדי, בימי שלום ובעיקר במלחמה. הצלת חיי אדם חשובה יותר משמירה על המטוס, יהיה יקר ונדיר ככל שיהיה

  3. נטישה היא נוראית בעיקר אם היא מתרחשת מעל אדמת האויב.

    1. נטישה היא ארוע טראומטי. חכה להמשך המאמר.
      מלבד העומס הגופני הפתאומי והעומס הנפשי של הנטישה, יש לקחת בחשבון חוויות קשות ביותר אם היא מתרחשת מעבר לגבול: שבי ארוך, עינויים… את חברי הטוב יאיר, שנטש מטוס במצרים, הרגו איכרים בורים בקלשונים!
      אולי אכתוב מאמר נוסף, עם סיפורי נטישה מיוחדים, מעבר לגהול, במלחמות ישראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן