לפני חודשים אחדים יצא לאור ספרו המרתק של הפרופסור אמריטוס ליחסים בינלאומיים אורי בר-יוסף (הוצאת דביר, 2021). בר-יוסף קרא לספרו "מלחמה משלו" כדי להדגיש, על פי דעתו, שחיל האוויר הישראלי ומפקדו בימים ההם, האלוף בני פלד, ניהלו מלחמה משל עצמם ולא בהכרח בתיאום שהתבקש עם צבא היבשה הישראלי.
לפני הכול יש לציין במלוא ההערכה שבר-יוסף ערך מחקר יסודי ומקיף ביותר על פעולות חיל האוויר במלחמה ההיא מתחילתה ועד סופה, על פי סדר כרונולוגי מדויק. הספר נכתב ונערך בלשון בהירה שמזמינה קריאה מרתקת בכל 369 דפיו.
בראשית תקציר הספר, כפי שנדפס על עמוד הכריכה האחורי, נכתב: "חיל האוויר שיצא למלחמת יום הכיפורים נחשב לטוב מסוגו בעולם. בשנים שקדמו למלחמה הוא קיבל כמחצית מתקציב הביטחון, הוציא משרות את רוב המטוסים המיושנים שבאמצעותם ניצח ביוני 1967, והכפיל את מספר מטוסי הקרב שלו. טייסיו היו עתירי ניסיון מבצעי ואלופי העולם בהפלות מטוסים. לכל היה ברור שאם תפרוץ מלחמה חיל האוויר לא רק יביס את יריביו הערביים, אלא גם יסלול את הדרך לכוחות היבשה".
דברים כדורבנות. בוודאי יהיו מי שיאמרו שכותב הפסקה דלעיל הגזים. אולם גם אם הנאמר לעיל נכון או נכון רק בחלקו, אין כל ספק כי צה"ל התאושש במהירות שיא, ולא רק הגן על גבולות 1967 של המדינה אלא גם פרץ אותם, כבש עוד שטח בגולן, צלח את תעלת סואץ מערבה וכיתר את חציו של הצבא המצרי. אלמלא נכפתה בתעלת סואץ הפסקת אש על ידי שתי המעצמות ההגמוניות בעולם, הייתה צפויה לצבא המצרי קטסטרופה מונומנטאלית.
ככל שמתקדמים בקריאת הספר, מתברר שלא יכול להיות כל ויכוח לגבי מעורבותו של חיל האוויר במלחמת יום כיפור, ובהבסת הערבים והמנטורים הסובייטים שלהם. התחושה מתעצמת כאשר בר-יוסף מצטט מדבריו של תא"ל גיורא פורמן (בעמוד 343) סיכום סכמטי למדי של פעולות חיל האוויר ב-18 יממות הלחימה: החיל ביצע במלחמת יום כיפור 11,223 גיחות קרביות. בממוצע עמדו לרשות החיל 262 מטוסי קרב שמישים בכל אחד מימי הלחימה. כך בממוצע בכל יום לחימה הוציא חיל האוויר 624 גיחות. כל מטוס ביצע בממוצע 2.4 גיחות ביום. בהערכה שנתונים אלה כוללים זמן המתנה לחימוש המטוסים בין גיחה לגיחה וזמן שנדרש לשם תיקון מטוסים שנפגעו, אך נחתו בסופו של דבר בשדה תעופה בישראל וכיו"ב.
בקרבות אוויר הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי כ-450 מטוסי אויב בנוסף על הרס שדות תעופה והשמדת מטוסים על הקרקע, כולל השמדת מאגרי תחמושת ודלק של האויב. כמחצית הגיחות בוצעו כנגד שיירות וריכוזי רכב קרבי ומינהלי של האויב כמו גם הפצצת מטרות עומק ומתקני תשתית במצרים ובסוריה.
בכל הפעילות העצומה הזו חיל האוויר איבד כ-100 מטוסים. 53 לוחמי צוות אוויר (טייסים ונווטים) נהרגו בלחימה. רובם הגדול מאש נ"מ ומטילים מהקרקע. 44 נוספים צנחו ממטוסיהם הפגועים ונלקחו בשבי ו-53 אחרים צנחו ממטוסיהם הפגועים בשטח ישראלי. רובם שבו לטוס מייד עם שובם לבסיסיהם.
למרות ההישגים הללו מותח בר-יוסף ביקורת חמורה למדי על תפקודו והישגיו של חיל האוויר במלחמת יום כיפור. במיוחד הוא תוקף את מפקד החיל האלוף בני פלד בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: פקודותיו יצרו כאוס בתחילת המלחמה, היו כישלונות בהשמדת מערכי טילי נ"מ בתעלה ובגולן, עקשנות בתקיפת שדות התעופה של האויב למרות תועלתן המצומצמת של התקיפות, תרומה שולית של חיל האוויר לקרבות הקרקע העיקריים במלחמה, אי-תקיפת הכוחות העיראקים שנשלחו לסוריה, תקיפת המטכ"ל הסורי מול השפעתה הזניחה ודיווחים מסולפים של האלוף פלד לרמטכ"ל בנוגע לכוחו של חיל האוויר. בסיום פירוט שורת הכישלונות הללו, שנדפסו בגב הספר, נכתב: "הספר הוא קריאת תיגר על הגרסה של חיל האוויר למלחמה. זהו מחקר מטלטל ופורץ דרך".
אם אתעלם ממעורבותי במלחמה ההיא וממעורבות חיל האוויר, שראיתיה במו עיניי, ואתייחס רק למה שנכתב בספר, הרי שקיימת סתירה אינהרנטית בין תיאור פעילות חיל האוויר בלחימה לבין מסקנותיו הנ"ל של בר-יוסף. במיוחד יש להתפלא על הביקורת שהוא מותח על האלוף פלד. ייתכן שפלד שקל שיקולים משלו על בסיס עובדתי שלא היה נהיר למפקדי חילות היבשה של צה"ל כולל הרמטכ"ל, ייתכן שפלד הפגין פיקוד ושליטה ריכוזיים למדי, ייתכן שבאופיו הוא היה בוטה ואולי אף מתנשא (תכונה שמאפיינת טייסים בכל צבאות העולם), אולם הייתי מציע, הן לבר-יוסף והן לקוראי הספר, לזכור שלאלוף פלד היו בכל רגע נתון טייסים ומטוסים שלא רק טסו באוויר אלא גם השתתפו בלחימה קשה בפועל. כמעט בכל שעה היה על פלד לספוג ידיעה על איש צוות אוויר שנהרג או נשבה, על מטוס שהתרסק, או על גיחה שכשלה. אין להתעלם מהשאיפה של מפקד חיל האוויר להשתדל לשמור על חיי לוחמיו כמו גם על ציוד שכל יחידה שלו עולה מיליוני דולרים רבים.
על כן אני סבור שפרופסור בר-יוסף שפט, הן את חיל האוויר בכללותו והן את מפקדו במלחמת יום כיפור, לכף חובה שאינה מגיעה להם. ההפך הוא הנכון. החיל הפליא לבצע את משימותיו. מובן שהיו גם כישלונות. אולם אלה בטלים בשישים אל מול ההצלחות. כל מי שיודע מהי מלחמה יכול להבין שאין היא משנה סדורה. מצבים משתנים כהרף עין אבל מה שקובע בסופו של יום הוא התוצאה הסופית. לפיכך, והגם שספרו של בר-יוסף מאלף ומרתק בתוכנו, לא הייתי שופט לחומרה את החיל ואת מפקדו על פעולותיהם במלחמת יום כיפור. אני מעדיף לסכם עניין זה בתובנה שלחיל האוויר לא היה תחליף במלחמה ההיא ושללא מעורבותו העמוקה ניצחונו של צה"ל לא היה מובטח כלל ועיקר.
22 תגובות
לדעתי, אין לאף אחד מאיתנו הכלים או האינפורמציה, כדי להעריך כמותית או איכותית, איך היו תוצאות הלחימה, אילו פעל חיל האויר כפי שטוען מחבר הספר שצריך היה לפעול. הטענה שהצלחותיו היו כבירות לעומת כשלונותיו אינה מהווה מדד כלשהו לביטול או אישוש הטענות ולכן אני לא רואה טעם בביקורת על מחבר הספר.
אני יכול להעיד מנסינוי האישי במלחמה הזו. בניגוד למלחמת ששת הימים, בה הייתי חייל חי"ר קרבי וגם נפצעתי, במלחמת יום הכיפורים ישבתי, במסגרת היחידה המוטסת שהקמתי, בבסיס חצרים, ליד הליקופטר ממותקן ובכוננות למקרה פגיעה באחד הכורים הגרעיניים בישראל. בימים הראשונים היינו כולנו, בבסיס, בתחושה נוראה של הפסד במלחמה, לנוכח המטוסים החוזרים פגועים והידעות על מטוסים מופלים וטייסים נהרגים ונשבים, בחזית הגולן.
בשלב מסויים, הוחלט לשנות את סדר העדיפויות ולקחו את ההליקופטר "שלנו" לפינוי פצועים, לאחר שפרקו ממנו את הציוד היעודי שלנו. אח"כ, כידוע, הכל התהפך ונצחוננו, כמובן בתרומתו האדירה של חיל האויר היה ברור. לא כל הזמן היה רושם שחיל האויר מצליח במלחמתו.
כמו בכל נושא יש דיעות לכאן ולכאן
בערך שליש ממטוסי חיל האוויר נפגעו במלחמה הארורה והלא מוצלחת הזאת
גם לא מעט טייסים נהרגו
אם לא היו מסדרים לנו משלוח ציוד, מטוסים, ותחמושת מארצות הברית חיל האויר היה יורד לרמת ביצוע נמוכה. וזה עלה לנו בצורך להכנע לדרישות של ארצות הברית
זה שניצחנו בסוף לא אומר שזה היה ניצחון גדול
מותר לחשוב אחרת ממך, וגם אני חושב אחרת ממך בנושא הזה
שאלה לנחום: האם השם "דיוויזיית קווקאז" אומר לך משהו?
ראשית, אני מערער על קביעתו של יצחק דגני, הן במאמר זה והן בששת מאמריו בפורום זה לפני כשנה וחצי, שמלחמת יום הכיפורים נגמרה בניצחון ישראלי מוחץ. על זה נאמר "עוד ניצחון כזה ואבדנו". מלחמה נבחנת לפי השגת מטרותיה ובמלחמת יום הכיפורים היתה זו מצרים שעמדה ביעדים שהגדירה. כאשר שני הצדדים בסכסוך מודדים ניצחון והפסד בסרגלי ייחוס שונים, יש לכל אחד מהם "תמונת ניצחון" שונה. מבחינת מצרים, להצלחות הישראליות הטקטיות בשדה הקרב לא היתה חשיבות כל עוד היא השיגה את מטרתה האסטרטגית בהתנעת תהליך ששבר את הקיפאון המדיני והחזיר לה את השליטה בסיני.
ובאשר לסיוע חיל האוויר לכוחות הקרקע, כמפקד טנק במשך כל המלחמה לא זכיתי לראות ולו פעם אחת סיוע שכזה, גם במצבים שבהם שיווענו והתחננו לכך. ולמי שיטען שזווית הראייה הצרה שלי אינה משקפת את המצב האמיתי, אשיב ואומר שבשנים האחרונות צפיתי בעשרות רבות של ראיונות מפורטים עם אנשי שריון, חלקם מפקדים בכירים, ולא היה אחד שלא הזכיר את האכזבה המרה מחיל האוויר. יתרה מזו, כשחצינו את תעלת סואץ לצידה המערבי התהפכו היוצרות. במקום שחיל האוויר יסייע לנו, נדרשנו אנו לסייע לו ולאפשר לו חופש פעולה באמצעות חיסול מתחמים שבהם סוללות טילי נ"מ.
לד"ר יצחק קאופמן היקר,
מלוא הערכתי לתשומת לבך ולתגובתך המושקעת למאמרי שלעיל, וכמובן בהחלט גם למעורבותך כמפקד טנק במלחמה ההיא. אין לי ספק שתיאור מה שעבר עליך במלחמה, כולל התרשמויותיך, הינם נכונים ואמינים לחלוטין, כולל הדיווחים על שיחותיך עם שיריונאים כולל מפקדים בכירים.
אתה גם צודק לחלוטין בקביעתך שתוצאות מלחמה נקבעות לפי תוצאותיה. על כן, הגם שהמאמר עוסק בספרו של פרופ' בר יוסף על פעילות חיל האוויר במלחמה ההיא, המסקנות המובאות בתגובתך הנ"ל מחייבות אותי להרחיב את הדברים כפי שהם עומדים במקומם ומהותם מתבררת יותר ויותר עם חלוף הזמן, פתיחת ארכיונים בארץ ובחו"ל ועובדות היסטוריות רלוונטיות (אם תשלח אלי במייל חוזר כתובת דואר אשלח אליך תוצאות מחקר עדכני שמופיע בספר שפרסמתי לפני חודשים אחדים בנושא זה. אשמח מאד אם תקרא הספר ותעיר הערותיך אם יהיו) כדלהלן –
1. מטרות מצרים כלפי ישראל התהפכו כתוצאה ממלחמת יום כיפור, חיסול השאיפה להשמדת ישראל וביטול שלושת הלאווים של חרטום.
2. תוצאות המלחמה גרמו לנסיגה אדירה בתחומים שונים במצרים שנזקם עדיין מורגש כיום.
3. הצבא המצרי איבד את הרצון להילחם שוב בישראל. מומלץ שתקרא את ספרו של שאזאלי "חציית התעלה".
4. הסובייטים סולקו ממצרים והתעצם תהליך ההתפרקות של ברית המועצות והעלמות האויב העיקרי של ישראל.
5. מצרים עברה למחנה האמריקאי והיא תלויה כיום במשלוחי מיליוני טונות של גרעינים מארה"ב להזנת כ- 110 מיליון אזרחיה.
6. תוצאות המלחמה הביאו, בטווח הארוך, חיזוק הקשר המיוחד במינו (על פי דברי אובמה) בין ישראל לארה"ב.
7. מלחמת יום כיפור הייתה למעשה הקרב האחרון במלחמת שש וחצי השנים שהחלה בששת הימים והתקיימה בין הסובייטים והערבים לבין ישראל.
פורסם בעניין זה מחקר מקיף ביותר שהתפרסם ע"י אוניברסיטת אוקספורד. אם תהיה מעוניין אוכל לשלוח לך את הפרטים ותוכל להזמין את הספר
שפורסם בעניין זה מהוצאת הספרים של אוניברסיטת אוקספורד.
8. לעומת מה שהתרחש במצרים תוצאות מלחמת יום כיפור בטווח הארוך הביאו לקידום נושאים שונים בישראל, כולל שיפור מהפכני במצב ביטחונה,
בפיתוח מדע וטכנולוגיה בעיקר בתחומים ביטחוניים, בהעצמת היצוא שתרם לקידום כלכלתה וכיו"ב.
9. הניצחון ביום כיפור הביא שיפור מדהים במארג יחסי החוץ של ישראל.
10. וגם מעט מניסיוני האישי ב- 8 שנותי האחרונות לשרות המילואים שלי כקצין קישור ביקל"ז (יחידת הקישור הצה"לית לכוחות זרים) ושיחות רבות
עם עשרות קצינים זרים, כולל אנשי האו"ם, המקבילים המצרים ועשרות מאנשי הסגל של ה-MFO – שנתנו לי להבין מה חושבים אנשי צבא זרים
על מלחמת יום כיפור – ולא רק עליה.
לסיכום – סליחה שהארכתי בדבריי. הערכת מלחמה, כמו שאתה בעצמך כתבת, נבחנת על פי תוצאותיה, הן ברוחב היריעה והן בעומק ההיסטורי. עם כל הכבוד, ותאמין לי שיש בלבי הרבה כבוד (כבוגר 188 במלחמה בגולן) למפקדי השריון ולחייליו.
כלי טיס בלתי מאויישים חודרים לישראל ואתם עם ויכוחים על חיל האוויר במלחמה של יום כיפור לפני כחמישים שנה
הנך צודק בהחלט. כטב"מים חודרים לישראל. אולם מדוע זה מונע דיון היסטורי, בייחוד על ספר שיצא לאור ממש לאחרונה?
לד"ר יצחק דגני חשוב מזה שנים לחזור ולהדגיש כי מלחמת יום הכיפורים הנה ניצחון גדול בקנה מידה היסטורי. זוהי כמובן זכותו. אני אישית סבור בדיוק ההיפך. הואיל והנושא נדון כבר פעמים אחדות כאן בבמת הטוקבקים של האתר, אינני מתכוון לחזור על הנימוקים שאני וגולשים אחרים העלינו. חשוב לי להביע את דעתי, השונה מזו של כותב המאמר. אני מסתפק בכך ואין בכוונתי להיכנס לוויכוח חוזר ונשנה.
לידידי יונתן קורפל,
אנא שים לב שמאמרי שלעיל לא עוסק בניצחון שבמלחמת יום כיפור אלא בביקורת על ספרו של פרופ' בר יוסף. אינני מבין מה רבותא מצאת בלהעלות נושא שונה כאשר העניין הנדון היה תפקודו של חיל האוויר בלבד במלחמה. עצם העניין הוא מחקרו המעולה של בר יוסף על פעילות אינטנסיבית של חיל האוויר ב- 18 יממות הלחימה, שעליה ניתן ללמוד כמעט מכל פרק בספרו של בר יוסף. לעומת זאת במסקנה שמובאת בדפים אחדים בסוף הספר מותח בר יוסף ביקורת קשה על פעילות חיל האוויר ומפקדו בלחימה ובכך הוא סותר את עצמו. בזה דן מאמרי ולא בהערכת הניצחון הכללי במלחמה.
מסכים עם המגיבים למעלה, אבל מעבר לזה, חשוב לי להדגיש את מה שכתבתי בראשית תגובתי (הראשונה). כשכותבים מאמר ביקורתי על ניתוח של מישהו אחר, צריך קריטריונים ברורים לביקורת, אחרת זו סתם הבעת דעה שאינה מצדיקה מאמר. במקרה הנוכחי, יכלו להיות שני קריטריונים. אם לד"ר דגני היו עובדות הסותרות את אלו שהוצגו בספר, אז כמובן זו הצדקה. לחלופין, אם ד"ר דגני היה מציג מנגנון ניתוח של העובדות, השונה מזה שבספר ומגיע לתוצאה הפוכה, גם זו הצדקה. מה שהיה כאן היא תחושת בטן סובייקטיבית ולא ניתוח אובייקטיבי.
לד"ר נח שמיר,
שים נא לב – קיבלתי במלואן את העובדות המוצגות בספר.
ביקורתי התמקדה במסקנה שבסוף הספר הסותרת את העובדות המובאות בו בהרחבה ובדיוק רב.
כך שהערתך אינה רלוונטית. אני ממליץ שתקרא את מאמרי בשנית. אני משער שתפנים את הדבר.
אחד מחילות האוויר היותר טובים בעולם כולו
למר אפי לרנר
תודה והערכה רבה לתגובתך הקצרה והנכונה.
לאחרונה החל להתארגן מערך הגנה אווירי במזרח התיכון שישראל (בגיבוי ארה"ב) עומדת במרכזו.
הבסיס החומרי-מקצועי למערך זה מבוסס על חיל האוויר הישראלי ונספחיו בתחום הגנת נ.מ.
פרט להגנה מרחבית רחבה מאד נגד כלי טייס אויבים הדבר יעצים את היצוא הביטחוני הישראלי
הן בשל השקעות יסוד קבועות והן בשל הוצאות תחזוקה ואימונים משתנות של המדינות הרלוונטיות.
המוניטין של חיל האוויר הישראלי החל להתעצם עם מבצע "מוקד" – 3 שעות ביוני 1967,
המשיך לצמוח במלחמת ההתשה, יום כיפור, הפלת מאות מיגים והשמדת סוללות נ.מ. לאחר מכן.
שנאמר – לא אלמן ישראל.
המלחמה הזאת מעוררת אין סוף רגשות כבדים בכל הכיוונים, למרות כל השנים שכבר חלפו.
ליזהר מ. הנכבד
נכון מאד. מסכים אתך לחלוטין. זאת הסיבה העיקרית שמצדיקה לימוד מה שקרה במלחמה ההיא. שנלמד על עצמנו, על אויבינו ועל העולם שסביבנו.
ד"ר דגני.
קראתי גם קראתי. עדיין לא מובאות שום עובדות יש רק הצהרה כללית הטוענת שהמסקנות הן בסתירה לעובדות. אין לי שום אפשרות לשפוט אם ההצהרה נכונה או לא.
ד"ר נח שמיר היקר,
כל הכבוד לתשומת לבך ורצונך להעמיק בחקר הנושא הנדון. בהחלט שמחתי שעל פי המלצתי קראת (וגם קראת) ועוד יותר שמחתי ששינית את עמדתך מהתגובה הקודמת, בכך שראית שלא סתרתי את מחקרו של בר יוסף אלא רק מתחתי ביקורת על מסקנתו , שהוא כתב, הסותרת את הנכתב בפרקי הספר. על מנת שתוכל להמשיך ללמוד על הנושא אשמח לשלוח אליך מחקר (פוסטדוק) שערכתי בנושא. בטוחני שתוכל ללמוד עוד הרבה מאד עובדות היסטוריות על המלחמה ההיא. בינתיים הנני ממליץ שתקרא לפחות ספרים שכתבו בנושא זה: שאזאלי, קיסינג'ר וגינור+רמז. אם תהיה מעוניין אשלח אליך את פרטי הספרים הללו. כמובן שאשמח להערותיך למקורות הללו. אנא אל תשכח שאנו עוסקים בתפקודו של חיל האוויר במלחמה ההיא, שהייתי עד לה החל מיום כיפור אחה"צ, בכיבוש המובלעת ועוד.
בהזדמנות זו הנני מבקש לציין דבר אחד שלמדתי מתגובתך הקודמת: שצה"ל הכין צוות שאמור היה לטפל במקרה של פגיעה באחד מכורי הגרעין בארץ. גם זה מצביע על הרצינות של צה"ל. עוד למדתי ממך שכעבור ימים אחדים לקחו מיחידתך את המסוק שהיה אתכם בכוננות לטובת פינוי נפגעים מקווי החזית. כיוון שבין היתר עסקתי בפינוי נפגעים מחזית הגולן, אני יכול לאשר שכעבור ימים אחדים, בעת ההבקעה לכיוון דמשק הפינוי האווירי השתפר משמעותית, דבר שבוודאי הציל חיי חיילים רבים שקיבלו טיפול רפואי בבתי החולים מהר ככל שניתן.
תיקון קטן, ד"ר דגני. צהל לא "הכין צוות לטיפול בפגיעה בכור". אני הקמתי (לא לבד) ופיקדתי על יחידה מוטסת שזה תפקידה ועם הרבגה שידרוגים ומחשוב במשך השנים, מתפקדת עד היום.
לד"ר נח שמיר
הנחתי שהיחידה הוקמה במסגרת צה"ל.
מכל מקום – כל הכבוד לך על הקמת היחידה.
בכל נושא יש כמה דעות
כל צד משמיע דעתו כמיטב יכולתו
יחליט כל עמדה באיזה צד הוא תומך
כך זה באתר מכובד של מאמרי דעה
לגרי
כאשר דנים על נושאים בתחום הפילוסופיה (מאמרי דעה) למשל – אתה צודק.
אולם כאשר דנים על נושאים שהוכחו על בסיס עובדתי ובעיקר על נושאים שעל פיהם מקבלים החלטות חשובות כלפי העתיד – יהיה זה מסוכן מאד לגבש תובנות על בסיס דעות, מה גם שלפחות חלקן מתבסס על השערות, חוסר ידע או משאלות לב.
נכון, חיל האוויר שלנו יותר טוב מחילות האוויר של המדינות מסביבינו. אבל זה לא אומר שהוא מנוהל נכון וטוב