על זרמי ההיסטוריה

48 שנים למלחמת כיפור – ממשיכים לקוות לשלום באזור
חיילים ליד טנק
לוחמי צה"ל במלחמת יום הכיפורים בגולן צילום: Cinemaniac he

יום הכיפורים תשפ"ב כבר בפתח. 48 שנים חלפו מפרוץ המלחמה ההיא, מהשבת של 6 באוקטובר 1973, שבה היינו כולנו בין ייאוש לתקווה. ביום המחרת הפטיר שר הביטחון דאז משה דיין: "הפסדנו את הבית השלישי, זה חורבן בית שלישי", לתחושתו זו היו שותפים רבים בקרב הפיקוד הבכיר בצה"ל, הן בגזרת הלחימה בחזית המצרית והן בחזית רמת הגולן.

רבות נכתב על גבורתם של חיילי צה"ל ומפקדיו בסדיר ברמת מפקדי המחלקות ומעלה שהיו פרוסים בכל אחת מגזרות הלחימה, ביניהם היו גם חבריי לקורס קציני שריון מחזור נוב' 1972. אל כוחות הסדיר הצטרפו כוחות המילואים ויחד עברו מבלימה והגנה למתקפה.

מדי שנה אנו עדים להתעוררות נוסטלגית מקיפה בעניין מלחמת יום הכיפורים, יותר מבאלה שהיו לפניה. אנו שומעים על סיפורי לחימה וגבורה שלא סופרו עד כה, על גילויים חדשים שעליהם מספרים מפקדים בספריהם ("סואץ אינה סטלינגרד" נחום זקן תא"ל מיל', "מלחמתו של כוח עמוס" אל"מ מיל' עמוס לוריא ז"ל, "כנגד כל הסיכויים מוסה פלד", דודו הלוי) ועל פרסומים חדשים של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל. מלחמה היא דבר איום, אבל לעיתים היא מאפשרת "גם רגעים של עוצמה, של התרוממות הרוח, של הישג והצלחה בצד הכאב על חברים, על אבדות הרס וחורבן" (מוסה פלד).

התקפת הפתע המצרית-סורית על ישראל ב-6 אוקטובר 1973 מצאה לא רק את ישראל בלתי-מוכנה, אלא גם את ארה"ב שהייתה מופתעת לחלוטין משרשרת האירועים. הבעיות נבעו בחלקן מהמידע שקיבלו מההנהגה בישראל בדבר הערכת מודיעין לסבירות נמוכה למלחמה של ראש אמ"ן זעירא. גם יצחק רבין, הרמטכ"ל לשעבר, שכיהן כשגריר בארה"ב, שידר לאמריקאים את התחושה שישראל היא כול יכולה, ובקיאה היטב בתהליכים המדיניים והצבאיים במזרח התיכון.

אולם באותה שבת ישראל נתפסה בלתי-מוכנה ולא היה ביכולתה להפוך מיידית את המצב לטובתה – האמריקאים הוכו בתדהמה. מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר ניהל מגעים עם הנשיא המצרי סאדאת ובמקביל עם השגריר רבין ורוה"מ גולדה מאיר. קיסינג'ר הבהיר למצרים כי אל להם לצפות לזכות בשולחן המו"מ את אשר הִפסדו בשדה הקרב, והמצרים הבינו מה ילד יום. האמריקאים עדכנו כי לנוכח השמדת ציוד מלחמה מצרי בשדות הקרב החלה רכבת אווירית רוסית שסיפקה ציוד לחימה לסוריה ולמצרים, שכן הרוסים חששו מכניעה בפאתי דמשק, או בק"מ ה-101 לקהיר.

כמו כן, הבינו במערכת הביטחון האמריקאי שיש להיענות במהירות לרשימות הבקשות הדחופות של ישראל (מטוסי תקיפה). רבין הניח אז את היסודות לברית בין ישראל לבין מעצמת-העל, אשר הופכת לידידה הכמעט יחידה של ישראל באותן שנים. בקשותיה של ישראל להספקת טילי אוויר-אוויר, טנקי מג"ח מ-60 ועוד, התעכבו מחשש שעקב כך ארה"ב תאבד את מעמדה כמתווך ללא-פניות. אלא שלאור האבידות הישראליות והערכת המצב של גורמי ההגנה והמודיעין האמריקאי, התערב הנשיא ניקסון והודיע לישראל שאל לה לחסוך בתחמושת, וכי ארה"ב תספק מיידית תחמושת, אמל"ח, טנקים ומטוסים.

הרכבת האווירית האמריקאית הייתה שעתם היפה של יחסי ארה"ב-ישראל. סיועה של ארה"ב הבטיח כי המלחמה תסתיים כשצה"ל ישיג עליונות בחזיתות הלחימה. הספקת האמל"ח לישראל ותמיכתה של מעצמת-העל הביאו גם להרמת המורל בזמן המלחמה; ולאחריה ידענו כי לא עוד "עם לבדד ישכון".

עם תום מלחמת יום הכיפורים, ובעיקר לאחר חתימת ההסכם השני של הפרדת הכוחות עם המצרים, החל במזרח התיכון עידן חדש, שנמשך עד עצם היום הזה, עידן שבו מנסים להשיג שלום.

בעידן זה של חתירה לשלום התרחשו מספר אירועים משמעותיים, שבכולם הייתה ארה"ב שותפה פעילה. האירוע המרכזי והמרגש ביותר היה לפני 44 שנים עם בוא הנשיא סאדאת לישראל בנובמבר 1977.

ישנם היסטוריונים שמאמינים שיש כמה זרמים גדולים בהיסטוריה, וזו שאלה של זמן עד שהם קורים. בשנים 1977-78 השפיעו שלושה מנהיגים חזקים ומשמעותיים על זרימת ההיסטוריה באזורנו – מנחם בגין ואנואר סאדאת, זכרם לברכה, וג'ימי קרטר שעדיין נמצא איתנו. לשלושתם היה רצון להגיע להסכם, כל אחד מסיבותיו שלו.

סאדאת ביקש להתנתק מהחיבוק הסובייטי ולעבור אל הליטוף האמריקאי. בין השלטון המצרי לבין היועצים הסובייטים במצרים לא שרתה אהבה גדולה. אחרי המלחמה אמר סאדאת: "עכשיו אני יכול לדבר במצפון נקי אל בני עמי". הוא צלח את התעלה, תפס מאחז בצד המזרחי, ולמרות הצלחתנו לכתר את הארמיה השלישית, נחתם הסכם ההפרדה וכוחות מצריים הוצבו במזרח התעלה, ובמרוצת הזמן נפתחה התעלה. לאור ההישגים האלה סאדאת היה נכון לשוחח עם הישראלים, וכך אכן היה.

מנגד ניצב מנחם בגין, רוה"מ ראשון מהימין מאז קום המדינה, שרצה להוכיח כי דווקא הוא, איש ימין מובהק, יביא את השלום, והסכים להיפגש עם סאדאת בירושלים.

גם לנשיא ג'ימי קרטר היה אינטרס אמריקאי ברור לשלום ולשקט במזרח התיכון, הן בגלל מקורות הנפט, ויותר חשוב תעלת סואץ, שסגירתה הביאה להפסד הכנסות ולהעלאת מחיר הנפט. נוסף על כך, מעצם היותו אדם דתי, האמין הנשיא קרטר שמחובתו להביא שלום ל"בני אברהם" כפי שהתבטא. הוא הקדיש זמן, מחשבה ומאמץ להשגת השלום.

בימי שלטונו של סאדאת הובילה מצרים את העולם הערבי, סאדאת אמר: "אין מלחמה ואין שלום ללא מצרים". הנשיא המצרי קיווה שמי שיבוא אחריו ימשיך בדרכו, ורמז על מובארק כמחליפו וכמי שיראה בתהליך השלום יעד אסטרטגי; בימים אלה הנשיא א-סיסי ממשיך לקדם את תהליך השלום.

מהלכו הראשון והאמיץ לשלום של הנשיא סאדאת הביא לנידויו בעולם הערבי, אך עם הזמן הצטרפו שותפים נוספים לדרכו. כיום ארבעת השותפים לתהליך – ישראל, מצרים, ירדן והפלסטינים נמצאים עמוק בתהליך. ואף על פי שיום יום מתרגשת על אזורנו צרה חדשה, עלינו לעשות הכול כדי שלא נגלוש למלחמה בעלת אופי דתי קיצוני. בשנה האחרונה הביאו עימם זרמי ההיסטוריה את "הסכמי אברהם" לרחבת מעגל השלום עם מדינות ערביות: איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן.

על כולנו מוטלת החובה להמשיך ולהאמין בשלום, ולעשות כל שביכולתנו כדי להגיע לשלום כולל באזורנו.

ולסיום, לקראת יום השנה למלחמה הקשה, שני בתים מתוך שיר "הרעות" של חיים גורי (עם כמה התאמות קלות):

הרעות – רעות הלוחמים

"כבר (כמעט 50) שנה, לא הרגשנו כמעט

איך עברו הזמנים בשדותינו.

כבר (כמעט 50) שנה ונותרנו מעט,

מה רבים שאינם כבר בינינו.

אך נזכור את כולם

את יפי הבלורית והתואר,

כי רעות שכזאת לעולם

לא תיתן את ליבנו לשכוח

אהבה מקודשת בדם

את תשובי בינינו לפרוח".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

10 תגובות

  1. שמעון- עם כול הכבוד וכול ההערכה להישג המופלא של הניצחון הישראלי בקרב- יש לי שלוש הערות:
    1. כול הקטע שכתבת "התקפת הפתע המצרית-סורית על ישראל ב-6 אוקטובר 1973 מצאה לא רק את ישראל בלתי-מוכנה, אלא גם את ארה"ב שהייתה מופתעת לחלוטין משרשרת האירועים…" פשוט אינו מדויק בהמעטה (ראה תגובתי למאמר של כהנא- כאן). כי ישראל הייתה יכולה -אילו רצתה- לשנות את פני המערכה לחלוטין גם תחת התראה וודאית קצרה של 30 שעות קודם ל "ש". הכי פחות מופתעת הייתה ארה"ב ששר החוץ שלה קיסינגר "בישל" ורקח את האירוע במשך חודשים רבים קודם לכן, מתוך אינטרס אמריקאי טהור (לא נפרט כאן)
    2."שלום" -הוא ערך מדיני חשוב, אך "הסכמים על הנייר" אין בהם די כדי להבטיח את המטרה העליונה שהיא "להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בארץ- ישראל לדורות רבים ככול האפשר".
    3.הסכמי השלום שהושגו עד כה נובעים משני טעמים: באחד- ההכרה בקרב העולם המוסלמי הערבי שישראל חזקה והלא ניתן לחסל אותה בכוח צבאי, והשנייה- הנחישות היהודית להצמד לארץ אבותיה ויהי מה שגררמה לאויביה לאבד תקווה לממש את חזונם.
    על כן- רק ישראל חזקה ונחושה, שאינה מתפשרת על זכות קיומה הצודק בארץ- היא הערבות היחידה לכך- שבעיקבותיה יגיעו גם הסכמי השלום הרצויים.

  2. לחתור לשלום כדי שהדורות הבאים לא יחוו את מה שעבר עלינו

    1. כלוחם במלחמה ההיא- לשמור על יכולות ועצמה בכול הפרמטרים- כי רק העוצמה (צבאית, כלכלית, אידאולוגית) יבטיחו כי יבקשו מאיתנו שלום ויכבדו אותו. חולשה- רק תזמין אגרסיביות יתר ותחזק בהם את התקווה כי יוכלו לנו

  3. אני מעריך מאוד את הסגנון שלך שיש בו מסרים אבל אין בו התלהמות

  4. שמעון חפץ – בפברואר 1973 שב רבין לישראל ובמקומו מינתה גולדה את שמחה דיניץ לכהן כשגריר בוושינגטון. דהיינו באוקטובר 1973 דיניץ כבר כיהן כשגריר ישראל בארה"ב כבר במשך כ- 8 חודשים. דיניץ ניהל את כל המגעים עם קיסינג'ר בעוד רבין בעת ההיא כבר הצטרף למפלגת העבודה והשתתף במערכת הבחירות בישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

ליד מסך מחשב

אתריום

כיצד רוכשים