משיגעונו של יואל בן-פורת עד לתזה של יצחק בריק

מאמר זה נכתב בעקבות צפייה בערוץ היוטיוב בשיחות עם אהוד ברק, אריה בן טוב ויוסי לנגוצקי (כל ריאיון בנפרד) בעניין שיגעונו של יואל בן-פורת, מקורותיו ותולדותיו באמ"ן. אני ממליץ לכם, הקוראים, לצפות בשלושת המרואיינים המסוקסים, מלאי חמלה, המספרים על יואל אהוב נפשי.

בשיחות הוזכר טקסט בן אלף עמודים שהכין כביכול יואל בשנות השמונים, כשמונה על ידי ברק כראש אמ"ן לחקור את נושא ההתרעה במקומותינו. אציין כי יצחק בן ישראל עבד עם בן-פורת בנושא זה. הטקסט בינתיים איננו, אבל בשנת 1991 הוציא יואל את ספרו "נעילה". הספר עשיר באנקדוטות. ארחיב על שתיים מהן, המאירות את ההווה ונוגעות לעתידנו.

האנקדוטה הראשונה: יואל מספר על כנס הפיקוד הבכיר בפברואר 1974. הוא מדבר בכנס על סרסורי האלקטרוניקה – טייסים וגיבורים אחרים העושים לביתם בעזרת קשריהם עם החברות המשווקות, וקציני חיל האוויר שאוכלים מידיו של פוקה הירש, בווילה שלו בקיסריה. פוקה גזר כמובן קופון נאה מן הרכש של חיל אוויר, ובהמשך מן הרכש של אמ"ן. סרסורי האלקטרוניקה הללו זכו לגיבוי וברכה מאלוף במיל' מכובד ביותר, שהיה ראש הוועד שלהם.

באותו כנס נכח לא רק הרוכל, דיין, אלא גם האדונית גולדה, אשר שאלה את יואל בארוחת הערב לאחר דבריו, האם כצעקתה. כעבור ימים אחדים קרא ליואל מנכ"ל משרד הביטחון יצחק עירוני והתרעם על שהוא מעיר שדים מרבצם ועוכר מסיבות. ויואל, לדבריו, באבי אביו נתן לו. בהמשך, כותב יואל כי ב-1977 עמד במשרדו של שר הביטחון כעני בפתח, שכן מעמדו בצה"ל עלה על הפרק, וקיווה שעזר ויצמן לא נוטר לו על דבריו בעניין הסוכנים… הייתה זו תקוות שווא. העיתונאי יואב יצחק נפנה לטפל בעזר ויצמן כשכוחו להזיק כבר פג.

פרשת דותן התפוצצה בשנת 1991 כשעומת יורם אינגבר עם עופר פעיל. ובימינו – פרשת הצוללות כשהמלחים נזכרו שעניי עירם קודמים (לא כל שכן עשירי) וכפו על טיסנקרופ את מיקי גנור על פניו של הטייס שייקה ברקת. שתי הפרשות יצאו אם כן לאור מקטטות בין סרסורים.

באנקדוטה השנייה מספר יואל על פגישה חטופה עם בני פלד בשלהי מלחמת כיפור. "כולכם דגנרטים" אמר לו מפקד חיל האוויר, ויואל הצטדק ואמר כי פענוח תצלומי אוויר אינו באחריות מודיעין האותות שעליו הוא מופקד. היות ויואל, כדברי שלושת המסוקסים, היה ישר מאוד, ברור לי שרק בתום לב החמיץ הזדמנות לטפל בתסכול עמוק ומוכר של חיל האוויר, וכי למודיעין האותות הייתה בו מניית יסוד. הנה הדיון בהרחבת מה.

בגבהים שמהם עשויים המטוסים לסייע לכוחות הקרקע ולפגוע במטרות דינמיות, הם מאוימים מאוד על ידי הנשק הקני וטילי הכתף. בכלל סיוע קרקע על ידי מטוסים, ובפרט מטוסי סילון, הוא בעייתי באופן מובנה. אהוד יונאי בספרו "עליונות אווירית" כותב על ויכוח בנושא זה בין יעקב נבו לבין עזר ויצמן כששאלת רכישת מטוסי סילון בצרפת עמדה על הפרק.

יכולתו של חיל האוויר לתת סיוע קרקע יעיל במלחמת כיפור הייתה נמוכה גם ללא הטילים מגביהי העוף, מאחר שהסובייטים סיפקו לכוחות הסוריים והמצריים נ"מ קני וטילי כתף. טילי ה-SA מנעו מחיל האוויר לטוס בגבהים שמהם מוכשרים הטייסים רק להפצצות מטיפוס גרניקה, דוגמת הפצצת רובע הדאחייה בבירות ב-2006, או למנוע תקיפות כאלו בקרבות אוויר, וביום בהיר גם לצלם. כמו כן המטוס יכול לשמש כפלטפורמה לנשק מונחה (עזה וסוריה עכשיו). טילי הקרקע-אוויר SA הם בעלי חתימה אלקטרו-מגנטית ניכרת וגילויים הוא עניין למהנדסים, אם אך הגיעו למוכנות טכנולוגית מתאימה. עניין של זמן, כסף וכוח אדם. תצלומי אוויר בנושא של גילוי טילי קרקע-אוויר יפגרו תמיד אחר המציאות. שמואל גורדון בספרו "שלושים שעות באוקטובר" נתפס לעניין מחדלי תצלומי האוויר לפני תקיפות הטילים בסוריה, ומתגלגל לסתירה פנימית עד כי נדמה ששמואל לא קורא את מה שגורדון כותב.

על גילוי המכ"מים הופקדה יחידת האלינט (ELINT: Electronic Intelligenc)  של יואל בן-פורת. לפני המלחמה היו ליחידה הישגים מועטים, שיצרו אשליה כי לחיל האוויר יהיו כוונות נשק. אולם האלינט נחלה כישלון חרוץ במלחמה. הכמות העצומה של מקורות פעילים של קרינה אלקטרו-מגנטית בתעלה סיכלה את פעולת האלינט. המערך לא איכן ולו גם מכ"ם אחד. הטקטיקה הסובייטית הפכה בידי הערבים כמות לאיכות. בחזית הגולן הפכו אנשי האלינט לשבויים במקרה הטוב – בחרמון, וללוחמי חי"ר נועזים – בתל אבו נידה. לשם השוואה במלחמת כיפור אפשרו הישגי הל"א ההתקפי של חיל הים לסטי"לים לקצר טווח ובתעוזה מסמרת שיער, להשמיד את אלו של האויב. לעומתם כישלונו של הל"א הפסיבי מנע מחיל האוויר טיסה בגובה רב ובטוח מעל האויב.

במלחמת לבנון ב-1982 הצליח חיל האוויר להשמיד חלק מסוללות הטילים בלבנון ובסוריה הודות להתפתחות ייעודית של אמצעי הל"א במשך תשע שנים, ופעילות בתא שטח קטן שגם נשלט על ידינו באמצעים נוספים, ושימוש בחימוש מונחה משופר. מה שאכן אפשר טיסה מעל שכבת השליטה של הנשק הפרימיטיבי יותר והמסוכן פי כמה. הפעם היחידה במלחמת שלום הגליל שבה הנמיכו המטוסים לגובה המאפשר מעורבות יעילה בסמיכות לכוחות הסוריים, הייתה כשתקפו באזור אגם קרעון את כוחותינו בחניון ענק ובלתי מוגן בהצלחה מרובה (יום טוב סמיה קונן על חייליו בספר שכתב לאחר שחרורו מצה"ל). כשנתבקש חיל האוויר, יומיים אחר כך, לסייע לגדוד בסולטאן יעקוב הסתבר כי השטח מאוים על ידי טילי קרקע אוויר וידרשו לו, לחיל החוגג עדיין את הצלחתו, יום יומיים להתארגנות, כך לפי ספרו של רן רונן "יומן מבצעים", ודבריו של אריה מזרחי. לדברי ינוש בן גל, לו התערבו הטייסים בקרב סולטאן יעקוב הם היו פוגעים בכוחותינו.

במבצע ערצב 19 שהתרחש ביום הרביעי של מלחמת שלום הגליל, הושמד בתקיפה אחת כל מערך טילי הקרקע-אוויר הגדול והחדיש של צבא סוריה בבקעת הלבנון. המשמעות ההיסטורית של הישגו של חיל האוויר במבצע היא עצומה. לערצב 19 היה סייד אפקט. אביאם סלע, המתכנן הגאוני, השווה בין המבצע המצליח לבין התבוסה המחפירה של חיל האוויר ביום כיפור. עד אז לא הודו בה. שמואל גורדון, המתכלל של מבצע ערצב 19, אזר אומץ וכתב ב-1998 מאמר בכתב העת מערכות על ניהול כושל של מפקד חיל האוויר בתחילת מלחמת יום כיפור.

מאז הקפיד חיל האוויר לטוס מעל הגובה המאוים בנשק פרימיטיבי, למעט כמה פעמים מעל אושוויץ. בשנות ה-90 הזוהרות של חיזבאללה באזור הביטחון נהג דובר צה"ל לסיים את הודעתו על תקיפה של מטוסינו במילים: טייסינו דיווחו על פגיעות מדויקות במטרות. כשאכן פגעו במשהו, ואז נהרגו אזרחים, היה חיזבאללה משיב בירי על יישובי הצפון.

הדברים הגיעו לידי כך שהעיר מישהו בשום שכל, כי לכשייאכפו חוקי הפיזיקה במקומותינו, או אז, עקרון הפעולה המינימלית, הגביע הקדוש של הפיזיקה, יכפה על מטוסינו להטיל את חימושם ישירות על יישובינו בצפון. כך הייתה נמנעת הטרגדיה של רון ארד. מאז גדל בהתמדה טווח הפגיעה של האויב מלבנון והתקרב לרמת דוד (כנף 1). אבל ממרץ 2000, לכל המאוחר, חדלו טייסינו מלדווח על פגיעות מדויקות במטרות בדרום לבנון וכך נמנע מאיתנו פרק חשוב ממלכוד 22.

ב-2006 הצליח חיל האוויר לפגוע במטרות מסומנות מראש כל עוד תפקד המטוס כפלטפורמה לנשק מונחה. מן הגבהים שבהם טס לא יכול היה להתמודד עם מטרות מזדמנות דינמיות. ראו מאמרו המפתיע והמבורך מאוד של יורם פלד בעניין חיזוק מערך הטילים (באתר "מידה"), לזכות התזה של יצחק בריק.