במהלך ההיסטוריה של מדינת ישראל קמו לנו כל מיני "מומחים" שמתחו ביקורת, לעתים קטלנית, על מאמציה של מדינת ישראל לשרוד. ברור שבמסגרת מאבקה התמידי של ישראל נגד אויביה, בכל התחומים, נעשו מדי פעם טעויות, לעתים חמורות. אולם לכל בר דעת צריכות להיות ברורות שלוש אקסיומות: ראשית שהמצב הגיאו-פוליטי של מדינת ישראל הוא נתון קבוע; שנית שישראל לא הובסה באף מלחמה שבה נאלצה להשתתף החל מיום הקמתה, ומשמעות תבוסה ישראלית אחת בלבד היא חיסול המדינה; שלישית שישראל, למרות סדרת ניצחונותיה, לא תוכל להכניע את מדינות ערב ולמנוע את הלחימה כנגדה.
מצבה של ישראל היה עלול להיות גרוע הרבה יותר אלמלא התמוטטה ברית המועצות, אפילו אם התמיכה האמריקנית בישראל הייתה נמשכת. עם זאת, התמיכה הסובייטית באויבי ישראל, בכל התחומים, הייתה קריטית ובעלת פוטנציאל הרסני. קריסת הקומוניזם הביאה למהפך אסטרטגי במעמד של ישראל. ההתרחשויות בזירה הבין-לאומית וההתפתחות הפנימית במדינה שינו את מצבה לחלוטין. למעשה הסכנה להבסתה וחיסולה של ישראל עברה מן העולם. לכל אסטרטג רציני, או אפילו לכל מותח ביקורת דווקאי, צריך להיות כיום ברור כי המהפך שחל במעמדה של ישראל מחייב גם שינוי יסודי בתורת הביטחון של המדינה.
יש יסוד להניח שאויבי ישראל באשר הם, כולל הפלסטינים ביהודה ושומרון וחמאס בעזה, מבינים בבירור שהם אינם יכולים להביס את ישראל. אולם הם ממשיכים, חמאס יותר והרשות הפלסטינית פחות, להילחם נגד ישראל בכל האמצעים העומדים לרשותם. הסיבות לכך הן המורשת האסלאמית והעיוורון הפוליטי שלהם, כמו גם סיבות נוספות שתקצר כאן היריעה מלדון בהן. הדברים ידועים. על כן מוטב לנו הישראלים להתעורר מהחלום ההזוי שנוכל להשיג שלום נצחי עם הערבים. לא שתי מדינות ולא מדינה אחת ולא כיתוּת חרבות לאתים. האסלאם לא עומד לשנות את טבעו. על כן לעולם נצטרך לאחוז בחרב. מכאן שהסוגיה היא כיצד הנתונים הללו משפיעים על בחינת תפיסת הביטחון של ישראל.
גם לגורמים הקיצוניים ביותר מבין המוסלמים, אם אינם כסילים מוחלטים, ברור שהם אינם יכולים לנצח את ישראל במלחמה קונבנציונאלית. על כן הם בחרו לעצמם שתי שיטות חלופיות שמטרתן להחליש את ישראל: ירי טילים ומלחמה פוליטית. אם מטרות מלחמה פוליטית מיועדות להבשיל בטווח ארוך, הרי שירי טילים או שילוח בלוני תבערה מיועדים להרוג ישראלים ולשרוף את רכושם בטווח המיידי. התוצאה הבלתי נמנעת היא שהרג ישראלים, חיילים או אזרחים, נחשב אצל ארגוני הטרור למיניהם כניצחון על היהודים. כאשר פעולת טרור מצליחה ובגינה יהודים נהרגים, התנועה ברחובות של ריכוזי פלסטינים נעצרת, מתארגנות הפגנות שמחה ותמיכה בטרור ו"צוותי משימה" מחלקים דברי מתיקה לנהגים בצמתים ולמפגינים ברחובות, לאמור: הרגנו ישראלים, ניצחנו.
לעומת היחס האפאתי לחיים בקרב ארגוני הטרור המוסלמיים, הרגישות להרג בני אדם בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל גבוהה מאוד, שנאמר "המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא". לפיכך, ומכיוון שלא נשקפת כיום סכנת תבוסה לישראל, המטרה המרכזית של תורת הביטחון של ישראל חייבת להיות מניעת "ניצחון" מהאויבים ושמירה מירבית על חיי חיילים ועל חיי אזרחים במהלך הלוחמה נגד הטרור לסוגיו. זאת יש לבצע בשתי דרכים: האחת המשך הקמה ושכלול של מערכות ההגנה, והשנייה המשך פיתוח ושדרוג שיטות הלחימה הנכללות במושג "אש מנגד". כך נמנע את צהלות הניצחון ההזויות של הטרוריסטים ומנהיגיהם. יש להניח שאם הם ייווכחו לדעת שלמרות כל מאמציהם הם לא מצליחים להרוג ישראלים, ושעבור ניסיונות אלה הם משלמים מחירים גבוהים למדי, הם יפסיקו את טרור הטילים והבלונים.
התוצאות של עשרת ימי הלחימה האחרונים ברצועת עזה מראות שאנו מתקדמים בכיוון הרצוי. נכון, עדיין לא הצלחנו לעצור את הפרחת בלוני התבערה מרצועת עזה ואף ייתכן שבשלב זה או אחר יתחדש ירי הטילים לעבר ישראל. על כן יהיה על ישראל להפליא את מכותיה בטרוריסטים העזתים בבוא הזמן.
לסיכום חיבור זה יש להדגיש בשנית – מדיניות הביטחון של ישראל בעת הזו חייבת להתרכז בשמירה על חיי החיילים כמו גם על חיי האזרחים. זו המשימה העליונה. את שרידותה של המדינה כבר הבטחנו.
10 תגובות
אופטימיות- היא תכונה חשובה, עד שהיא עלולה להידרדר לשלב של "יהיה בסדר"- לא שאני מרמז שזו כוונתך- אדרבא, אבל הקורא המודאג עלול עוד להתרשם שהמטרה היא לשרוד מאחורי קווי הגנה כ-גיטאות.
חכם אחד כתב ספר "אני פרנואיד", דווקא כאשר מצבו היה מעולה- כי צפה את פני העתיד כיצד התשה מתמשכת שוחקת את כוח הרצון. זה בדיוק המצב- כדבריך- האויב זיהה שאינו יכול להביס את ישראל במלחמה ישירה- מנגד- הישראלים אינם מתמודדים היטב עם שחיקה (בהמעטה) וכול ניצחון קטן שלהם בשלבים- מפיח בהם את התקווה שהניצחון הסופי בידיהם כי להם יש סבלנות מה שלנו -אין!!
המשימה שלנו היא להבטיח שלא תהיה להם תקווה לנצח אף פעם-לשם כך אין לאפשר להם אפילו לא ניצחון
פעוט. אך אנחנו לא מצליחים בכך כפי הדוגמא הכי אימפנטילית- אי יכולת המעצמה הצבאית החזקה ביותר במזרח התיכון -להתמודד עם בלונים!!
לכן אני מעדיף להיות פראנואיד..
אני לא מצליח להבין ממך דבר פשוט
מתי נדע שניצחנו
תמיד. כי אם לא ננצח – לא נהיה כאן.
גדעון מכובדי,
ברור שישראל משתדלת לא לאפשר להם אפילו ניצחון פעוט. תוצאות המבצע האחרון מול עזה מתקדמות לכיוון זה.
נושא הבלונים הוא מטרד שולי בסה"כ הכללי. נא לא לאבד פרופורציות. יש להניח שימצא פתרון גם לנושא זה.
לא מכיר את הספר "פרנואיד". לא מובן מדוע העלית נושא זה. כאן, הגם שמצבנו טוב יחסית כוח הרצון לא נשחק.
ישראל לא נרדמה בשמירה. מערכת הביטחון מתעדכנת ומתקדמת כל הזמן. מי שמותש הוא דווקא הצד השני.
אנא שים לב – המאמר עוסק בגיבוש משמעות מעודכנת למושג "ניצחון". זה לוז המאמר.
איך אף אחד לא חושב על האפשרות ששני הצדדים מפסידים
לפיני נצר:
אכן כך. הצדק אתך. בכל מלחמה נגרם נזק לשני הצדדים.
המנצח יהיה הצד שהנזק שנגרם לו יהיה המצומצם ביותר. המפסיד יהיה הצד שנגרם לו הנזק הגדול ביותר.
יש חריגות ממשוואה זו, למשל אם מתחשבים במי שהצליח או לא הצליח להשיג את מטרותיו במלחמה.
לדוגמה: במלחמות הערבים לא חיסלו את ישראל. במלחמות ישראל שרדה ועוד – גרמה נזק עצום לערבים.
למגיב איתמר לוז – האם זה נותן גם לך תשובה לשאלה מי ניצח?
צר לי אך עוד לא הבנתי
מהו ניצחון?
כל כך פשוט
ונדמה לי שאני מבין למה אין לך הגדרה ברורה
מתעקש יקר – אם זה כל כך פשוט אז איך זה שלא הבנת? אולי ראוי שתקרא את המאמר עוד פעם?
עם זאת אכיר לך תודה אם תסביר מה אתה מבין על מדוע, לדעתך, אין לי הגדרה ברורה.
או יותר טוב – אתה מוזמן לכתוב לאתר מאמר מפרי עטך שבו תסביר מהו לדעתך ניצחון.
הסיבה שאנו חווים טירור ללא הפסקה היא שהוא נתמך על ידי האוכלוסיה הפלשתינית. כל עוד אנחנו יפי נפש ועל פגיעות באזרחינו אנו מגיבים בהפצצת שקי חול של עמדות החמס האוכלוסיה ממשיכה לתמוך בחמס. אך אם בתגובה להבערת שדות בישראל היו שורפים שדות חקלאות או מבעירים את כל המכוניות שחונות ברחובות עזה האוכלוסיה היתה לוחצת על הפסקת טירור הבלונים. המדינות הכי פציפיסטיות היום הן יפן וגרמניה לא בגלל תבוסת צבאית אלא עקב סבל האוכלוסיה האזרחית במלחמת העולם השניה. מלחמת העולם הראשונה היתה מלחמה בין צבאות. האזרחים בגרמניה וביפן לא סבלו. לכן הם תמכו במסעות הכיבושים המפוארים של צבאותיהם בפרוץ מלחמת העולם השניה ורק מאוחר יותר, כאשר האוכלוסיה האזרחית נפגעה קשות, ירד להם האסימון והם החליטו NO MORE WAR .
לגיורא קימל – יש היגיון רב בדבריך. על יפן נפלו שתי פצצות אטום. הזעזוע שנגרם ליפנים נכנס להיסטוריוגרפיה שלהם לנצח. גם הגרמנים לא ישכחו את הפצצת דרזדן. לעומת זאת אנו יהודים רחמנים בני רחמנים. עושים "טוק טוק" בגג לפני שמפציצים. אצלנו כל מיני "חוכמולוגים" יכולים להקשות קושיות מטופשות בסגנון של "מהו ניצחון". לחיזוק דבריך – הרס הדאחיה הביא לנו עד כה כ- 15 שנות שקט בגבול לבנון. אם "נבריא" מכל ההזיות הפוליטיות בנוסח "הסדר פוליטי" ונפעל בשפה שהאויבים מבינים הכי טוב – רק כך נשיג שנים רבות של שקט שיהיה בסופו של דבר גם לטובתם.