"אני נשבע" בפרדס חנה

טקס ההשבעה של חיילי חטיבת הנח"ל, שיועד להתקיים ברחבת הכותל, בוטל ויתקיים אי שם באזור פרדס חנה. בצה"ל הוחלט למנוע חיכוך עם הפלסטינים בירושלים, שמא הם עדיין משולהבים מהאירועים הקודמים ועלולים לפגוע במשפחות החיילים שיגיעו לכותל. לעניות דעתי, עצם השבעת חיילים בכותל המערבי מהווה פרובוקציה שעלולה להניע את המוסלמים לפרוע ביהודים בעיר בירתם, ירושלים.

החלטה זו מצטרפת להנחיית הצבא מלפני כעשרה ימים, לחיילים ולאנשי מילואים, להימנע מיציאה מהבסיסים לבושים במדים ועם נשק מחשש שערבים יפגעו בהם. אני מאמין שהחלטות אלו התקבלו לאחר דיון מעמיק בדרג הפיקוד העליון, שבמסגרתו עמדו על היתרונות והחסרונות של ההנחיות, ובעיקר על השלכותיהן ארוכות הטווח. ובהנחה שאכן כך התקבלו ההחלטות – לא נותר לנו אלא לבכות.

נראה שהנחיות אלו באו משני טעמים: האחד, להצטרף לקריאה "להרגיע את השטח", שכן מראה חיילים במדים עלול להיתפס בעיני ערביי ישראל והשטחים כפרובוקציה המזמינה לעשות בהם שפטים; והטעם השני, למנוע תקיפה פיזית עד כדי לינץ' של חיילים חסרי הגנה, שהמדים עלולים להסגיר את זהותם.

לרגע חשבתי שאנחנו נמצאים בלונדון, ניו-יורק או פריז – שם מומלץ ליהודים להסתיר כל סממן יהודי, וזאת מחשש להתנכלות אלימה של שונאי ישראל בהיעדר הגנת המשטרה המקומית. אבל כאן מדובר בהחלטה שנעשית במדינת היהודים ועל ידי הצבא שנחשב לחזק ביותר במזרח התיכון. חרפה לאומית.

ניתן להניח שהכוונה הייתה טובה. ישראל נמצאת תחת מתקפת הסברה אנטי-ישראלית ארסית, כל עימות בין כוחות הביטחון לבין ערביי ישראל והשטחים יסתיים בוודאות בנפגעים שיירשמו לחובת ישראל. מה גם שבימים אלו מתקיים ביקור ראשון של שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן, שאינו נחשב לאוהד מושבע של ישראל, ורצוי שביקורו יתנהל בשקט.

אולם ראוי לבחון מה ההחלטות האלו משדרות לערביי ישראל והשטחים: ראשית, ישראל חלשה עכשיו. די בכמה הפגנות ומעשי ונדליזם ברכוש ציבורי, תוך נשיאת דגלי ארגוני הטרור הפלסטיניים, והיא מוותרת ללא קרב על סממנים ריבוניים מובהקים כמו המקום הקדוש ביותר לעם היהודי.

שנית, היעדר הנחישות והמוטיבציה הלאומית שאפיינה את דור המייסדים. הדור הישראלי של היום איבד את התכונה החשובה ביותר של הישראלים – אחיזה בלתי-מתפשרת באדמת המולדת.

שלישית, הוויתור על ההשבעה בכותל בגלל חשש מאלימות, מהווה תקדים לוויתורים נוספים שישראל תעשה מעתה ביתר נכונות תחת לחץ פיזי.

ולבסוף, אם לאחר שלוש מלחמות שיזמו הערבים להשמדת ישראל והובסו בהן, התעממה התקווה שניתן לחסל בכוח את הישות הציונית במזרח התיכון… הרי שעתה ניכרים סדקים בשריון הישראלי, ויש לנסות ולהרחיב אותם בכל הזדמנות ועימות, עד כדי הבקעה ומיטוט מוחלט של האויב הציוני, כי "הייהוד בורח!". ישראל מפיחה במו ידיה רוח חיים בתקווה ובאפשרות מימוש חזון הג'יהאד האסלאמי.

לגבי ישראלים רבים מדובר במשחקי אגו וכבוד חסרי משמעות. יש שיאמרו שהכותל הוא רק קיר אבנים שלא שווה להיהרג בשבילו, וודאי לא בשביל איזה טקס ארכאי, ואפשר להישבע בכל מקום אחר מול גל אבנים שונה (פרדס חנה כמשל). גישה זו מתעלמת מחשיבותם של סמלים, אתוסים וכבוד, שיש להם חשיבות עליונה בתרבות המזרח התיכון. באזורנו, מדינה אינה מוותרת על "אף גרגר של האדמה הקדושה", וזה המוחל על כבודו אינו ראוי לכבוד מצד אחרים. מכאן הדרך לאיבוד שליטה – קצרה ביותר.