הינשוף של מינרווה מתחיל לראות רק כשמחשיך

לעיתים קל לנו יותר להביט בדברים מתוך פרספקטיבה של זמן. החוכמה אינה בהכרח בניבוי הנכון אלא דווקא בבחינת העבר במבט הוגן וביקורתי. הנבואה, כפי שכולנו יודעים, ניתנה לשוטים, האין זה כך?

כבר בשנת 2011, לפני עשור בדיוק, זעקו כותרות העיתונים ומהדורות החדשות: "רק 50% מהישראלים מתגייסים לצה"ל". עבר עשור, ומה עם המספרים עתה? ברור שהנתון ירד. אותן כותרות גם זעקו שעד שנת 2021 שיעור המשרתים יהיה כ-40%. ובכן, בין שהגענו למספרים הללו ובין שלא, הגיע הזמן לשאול מספר שאלות מרכזיות.

כדאי אולי להתחיל את שלב הדיון בבקשה מכם הקוראים להשתדל ולהקשיב לטיעונים כולם, עוד בטרם אתם מתרגזים, מסבים מבט ועוברים הלאה בבוז ובשאט נפש, וכמובן בטרם אתם שופטים. דומה שהרבה דברים חוברים להם יחדיו וקשה להציג רצף לוגי מתבקש, למרות זאת אנסה להציג טענה סדורה.

ובכן אתחיל בנתון שלפיו פחות ממחצית מהישראלים משרתים כיום בצה"ל. מי הם השאר שאינם משרתים? אפשר למנות שלוש קבוצות גדולות: חרדים, ערבים ו… אחרים. האחרים הם משתמטים, מבריזים, נשים נשואות, בעלי פרופיל לקוי ועוד. לגבי הערבים, במסגרת דיון זה נשאיר את הוויכוח בצד, משום שבין שהם נמצאים בסתירה אפשרית ובין שהם מגדירים עצמם כפלסטינים או כאחרים, הרי שהצבא והמדינה החליטו מראש לגייס מתוכם רק בדואים, צ'רקסים ודרוזים ועוד מתי מעט יחידים. לגבי שאר המשתמטים ונושאי הפטורים, הרי שהפנקס פתוח והתירוצים מרובים. נותרנו, אם כן, עם קהילת החרדים שאינם משרתים. אוותר על הדיון בין המדינה לבג"ץ ולהחלטות של 2017 ולתוצאות ולמסקנות הדיונים של פברואר 2021. בפועל, התוצאות ברורות. לא יותר מ-2000 חרדים התגייסו בכל שנה לצה"ל, וזאת מתוך פוטנציאל גיוס של עשרות אלפי מתגייסים.

אם כן, מה כאן סלע המחלוקת? אם אנסה לסכם, הרי שהחרדים, בהוראת מדריכיהם הרוחניים, הרבנים, פשוט לא מתגייסים. בברירה שניתנת להם בין גיוס לבין לימודים בכוללים שלהם, הבחירה היא גורפת. לצבא הם לא הולכים. ההשלכות לכך הן איומות: מאות אלפי בני ישיבות לומדים למרות רצונם בישיבות, והכול רק כדי לא ללכת לצבא. האם אין לכך פתרון? האם אין דרך לשבירת המשוואה ההרסנית? יש, אך כאן אני מסתכן בסקילה אזרחית.

אנסה בכל זאת להציע רגרסיה תאורטית. אם היינו משחררים לרגע את בני הישיבות מהשירות הצבאי, והם בהמוניהם היו חופשיים לנפשם – האם לדעתכם הם עדיין היו נשארים במסגרת הנוכחית? סבורני שכדאי לחשוב על זה היטב. מחד גיסא, באין חובת גיוס נפתחת בפניהם האופציה של עבודה ופרנסה תוך המשך קיום מסורות דתיות, בדומה לחרדים בברוקלין או בכל מקום בחו"ל. שם הרי אין צבא ולכן חייבים הם לעבוד. כלומר, קיימת אפשרות טובה והגיונית שלפיה חרדים רבים ילכו לעבוד ולפרנס את משפחותיהם בכבוד. מעגל העוני החרדי ילך ויקטן. הצורך בכספים ובקצבאות ישתנה וכסף רב ייתכן שישתחרר לקופת המדינה. כסף שוודאי ייתפס על ידי קבוצות אינטרס כאלה ואחרות, אך דיה לצרה לשעתה.

עתה, לאחר ששחררנו חרדים, בחוק, מחובת השירות הרי שעדיין אנו עומדים בפני בעיה אחרת: חילונים וחובשי הכיפות הסרוגות ייוותרו היחידים כמעט שמשרתים בצבא. אני מציע להסתכל על הנושא מזווית שונה. אולי, כדי לעצור את אי-השוויון הזה, ניתן לעם לבחור? אולי נוריד, בתהליך זהיר, הדרגתי ומבוקר, את חובת הגיוס. מי שרוצה – שישרת. ישרת ויתוגמל היטב. לא עוד עובדי רס"ר, צובעי עצים במחנות צה"ל, חיילים וחיילות כמובן (הרי כולנו ראינו את הסרט "אפס ביחסי אנוש") המעבירים ניירות מכאן לשם כדי "לשרוף יום". אם איש לא ירצה להתגייס, אולי אנו מכריזים בזאת על אי-רצון האזרחים לחיות במדינה היהודית היחידה? אם העם לא רוצה, אז אולי כדאי שלא "להכריחו להיות חופשי" (כדברי ז'אן ז'אק רוסו). אולי הגיע הרגע שבו יש להפסיק את החובה לשרת בצבא?

יש שיאמרו כי זהו פתח לצבא של עניים ומעוטי יכולת שכן צה"ל הוא "צבא העם". אך איזה מן עם הוא זה אם פחות ממחציתו מרגיש את הצורך להגן על עמו? ייתכן שאם איש לא רוצה, כדאי לתת לאחרון שנשאר לכבות את האורות כשאנחנו הולכים. אם "העם" עדיין חפץ בקיומו, הרי שהוא יתנדב לשרת. יתנדב אך גם יתוגמל. בדומה ל"חוק חינוך חובה חינם" שאינו חינם כלל ועיקר, הרי או שנוריד את ה"חובה", או שנוריד את ה"חינם". אך זה כבר עניין למאמר אחר.

טענתי היא כי לעיתים ניתן להיות חכם ופחות צודק.