מדינת סטארט-אפ השרויה בפוסט-טראומה

הגיעה העת שמדינת ישראל תטפל כראוי בהלומי קרב
תמונה של ניצה
פרופסור ניצה נחמיאס

כמו כולם, גם אני הזדעזעתי מהטרגדיה של איציק סעידיאן שהצית את עצמו מתוך ייאוש ותסכול תהומי. אדם צעיר, שכל חייו לפניו, בוחר להפסיק להילחם, להפסיק לחיות, ובעיקר, להפסיק לסבול. להפסיק לספוג עלבונות, חוסר רגישות, והתעלמות גסה מפציעותיו הפיזיות והנפשיות. כמה מזעזע לראות שיצר החיים וההישרדות נכנע לסבל ולכאב. המילה שהִדהדה בצעקותיו של סעידיאן הייתה – פוסט-טראומה. למה איש לא מטפל בפוסט-טראומה שלי?

ההגדרה המקובלת לפוסט-טראומה היא היעדר היכולת הנפשית של אדם להתאושש מהאירוע או מהאירועים הטראומטיים שקרו לו, ולחזור לחיים שהיו לו לפני האירוע. ההמחשה הפשטנית היא, למשל, עץ אורן גבוה שהסופה כופפה אותו עד הקרקע, עד כמה יש לו יכולת להתרומם, להתיישר, ולחזור למצב הזקוף שהיה לו לפני הסופה הפתאומית שכופפה אותו עד עפר? חוסן גופני, או חוסן פיזי, אינו חבוי, הוא נראה לעין. אדם בעל חוסן גופני יתאמן, יעבוד על האיבר שנפגע, ויוכל לאחר עבודה קשה להפעיל את גופו כמעט כמו לפני הפגיעה.

אולם אין הדבר דומה לחוסן נפשי, אמוציונלי, רגשי. חוסן נפשי אינו נראה לעין. הוא חבוי מתחת למעטה של פחדים, חרדות, תסכולים, וייאוש. ההגדרה המקובלת לחוסן נפשי (Psychological resilience) היא היכולת הנפשית, המנטלית, להתמודד עם מצבי משבר קשים, ולחזור נפשית ורגשית למצב שהאדם היה בו לפני האירוע הטראומתי. "חוסן נפשי מתקיים כאשר האדם מסוגל להשתמש בכוחותיו הנפשיים ובהתנהגותו כדי לדלות ולנצל מקורות נפשיים חבויים כדי להגן על עצמו מהתהליכים השליליים שהאירוע הטראומתי מייצר".

חוקרים טוענים שיש ארבעה סוגים של חוסן: חוסן נפשי/תודעתי; חוסן רגשי; חוסן חברתי; וחוסן פיזי. האדם הסובל מפוסט-טראומה חייב להשתמש בכל ארבעת הסוגים כדי להתגבר על הטראומה ולחזור לחיים שהיו לו לפני האירוע הטראומתי.

ד"ר גינצבורג טוען שישנן שבע תכונות בסיסיות חשובות ביותר לקיומו של חוסן נפשי: ביטחון עצמי; קשר חיובי לאנשים בסביבתך; אופי יציב; סיוע מהסביבה; כושר התמודדות; ושליטה עצמית. ללא ספק חוסן מחייב תודעה עצמית, הכרה בעובדה שנפגעת, מודעות למצבך, מודעות לחשיבות של הטיפול הנכון, יחסים חיוביים עם הקרובים אליך, ומודעות אישית לחשיבות ההתגברות על הטראומה וחיזוק החוסן הנפשי.

במשך שנים רבות התעלמה מדינת ישראל מאנשים פגועי פוסט-טראומה. חוסר ההבנה גרם לחוסר טיפול נכון. חוסר טיפול נכון גרם לסבל בלתי-יתואר לפגועי הטראומה ולסובבים אותם. בשנת 2019 התפרסם מחקר על חיילים אמריקאים שחזרו מווייטנאם פגועי פוסט-טראומה. המחקר בדק כיצד הם מתפקדים בחייהם האזרחיים. המחקר מאשש את ההנחות המקובלות שאנשים הסובלים מפוסט-טראומה חשים לחוצים מאוד, סובלים מתסכול עמוק לגבי חייהם, מאוכזבים מיחסה של החברה אליהם, ורבים נכשלים בתפקודם הן במשפחה והן במקומות העבודה.

החוקרים התעניינו באופן מיוחד בנטיות הפוליטיות של הנבדקים ובמעורבותם בחיים הפוליטיים והציבוריים במדינה. המחקר קובע שפוסט-טראומה אינה גורמת לאנשים הסובלים ממנה להתכנס בתוך עצמם. רבים מהם מעורבים בקהילה, מתנדבים בארגונים שונים ועוזרים לשכניהם וקרוביהם.

שאלה מעניינת נוספת שהמחקר עסק בה היא נושא האמון. האם אנשים שעברו טראומת מלחמה איבדו את האמון באדם? בנקודה זאת המחקר מצא שאכן אנשים פגועי טראומת מלחמה נוטים לאבד אמון באנשים, אפילו באנשים הקרובים להם ביותר. אנשים הסובלים מפוסט-טראומה מפתחים גישה צינית מאוד לפוליטיקאים ולמערכת הפוליטית. המחקר מצא שרובם סובלים מתחושת ניכור חברתי עמוק. לעיתים קרובות אנשים פגועי טראומה סובלים מחוסר יכולת ליצור יחסי קרבה עם בני משפחה או עם חברים, או לנהל קשר אינטימי עם בן/בת זוג. הם גם נוטים לחפש אשמים במצבם הקשה ולרוב האשמה נופלת על הממשלה, או על כלל הציבור. עם הכעס והתסכול על הממשלה שאכזבה, מגיע גם חוסר אמון מוחלט בשלטון.

לבסוף בדק המחקר את חלקן של מערכות הסיוע הקיימות לטיפול בפגועי טראומה. באופן בלתי-מפתיע המחקר טוען שמערכות הסיוע הקיימות, הן מערכות הסיוע הנפשיות והן מערכות הסיוע הפיזיות, אינן מספקות. עם זאת, יש לציין שגם פגועי הטראומה לא תמיד מבקשים סיוע וגם כאשר הם מקבלים סיוע הם לא תמיד משתפים פעולה באופן מלא. ללא ספק, מחקר כזה היה ראוי שייערך בישראל. לצערנו, יש לנו מועמדים רבים שיכולים להשתתף אפילו ביותר ממחקר אחד!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

11 תגובות

  1. בושה וכלימה שאין אנו דואגים ללוחמים שנפגעו שהם בנינו ונכדינו.

  2. אני ניצב משתאה נוכח האופן בו התמודדו ניצולי השואה עם הטראומה האולטימטיבית העולה על כול מה שהדימיון השטני יכול להעלות על הדעת. שבורים בנפש ובגוף על סף מוות, בנו עצמם מאפס,עלו לישראל, בנו בית, הקימו משפחה, בנו את המדינה, כמעט לא שמענו תלונה, וקרוב לוודאי שבודדים עברו סדנאת חיזוק, השתדלו לקבור את העבר למען העתיד, ולהקים דור חדש נועז יותר. רק לעת זיקנה, העזו בדחילו ורחימו להתלונן בשקט, ולבקש עזרה לסיים חיים בכבוד עם גב זקוף..
    מה קורה לנו עכשיו?

    1. מר שניר, ההקבלה שלך ראויה לגינוי – אינני רוצה לפרט- ברור שאין להשתמש בשואה כתרוץ לדעה אישית- לעניינינו- ניצולי השואה שינו את חייהם, חצו ימים ומדינות, עזבו את עברם מאחוריהם, ובסבל ועמל רב בנו חיים חדשים במציאות חדשה, אוהבת ומחבקת. אין הדבר דומה לנכי צ.ה.ל הסובלים מפוסט טראומה החוזרים לאותה מציאות כואבת אותה עזבו לפני פציעתם. שום דבר לא השנה בחיי הסובבים אותם, ושם דבר לא השתנה בחייהם, מלבד העובדה הכואבת שכולם מסביבם בריאים כשהיו ורק הם חזרו נכים. מה זה קשור לשןאה????

  3. עם כל הנכון שבמאמרך איך היית מציעה למערכת להתגבר על כל הרמאויות, זיופי המסמכים (כולל רפואיים) וכגון אלו שכל מיני רמאים מציגים למערכת במטרה לגזול כספי ציבור שלא מגיעים להם?

  4. אני מכיר אדם אחד שסובל הטראומה הזאת. לא הגיוני שאנשים כאן בארץ עם המקום המרכזי של הצבא, מוכנים בכלל שזה יהיה היחס.

  5. ורק מי שמכיר את הבעיה מקרוב יודע כמה את צודקת.

  6. הלוחמים בפוסט טראומה
    אבל המדינה בווה טראומה שנמצאת בעיצומה
    לאן אנחנו הולכים?

  7. מעולם לא העליתי בדעתי שבמדינת ישראל החיה בזכות חיליה, כשרק מחצית האוכלוסיה מתגייסת, בכלל יכול לקרות מצב כזה.

    1. זו רק התחלה. צפויה מלחמת אזרחים בישראל. כרגע הערבים בישראל מהווים כ- 22% מתושבי ישראל ללא איו"ש. כשיהיו יותר מ- 25% תתלקח כאן מלחמת אזרחים במיטבה. כשתפרוץ צפויה לערביי ישראל נכבה נוספת כשזו של 1948 הייתה רק קדימון קל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

ליד מסך מחשב

אתריום

כיצד רוכשים