בדיוק לפני מאה שנים, בדצמבר 1920, בוועידת הייסוּד של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל בחיפה, בחרו דוד בן־גוריון וחבריו להקים את ארגון "ההגנה" כמיליציה. היה מדובר בצבא עממי המבוסס על גיוסם של כל חברי ההסתדרות המוכשרים לשאת נשק. הם גם האמינו בתמימותם שניתן יהיה לקיים מיליציה זאת במחתרת תחת שלטון המנדט הבריטי. הם לא העלו בדעתם שכבר מההתחלה פעלו סוכנים ומודיעים בריטים ב"הגנה", כפי שניתן ללמוד ממסמכים בריטיים מאותה תקופה, שהרי לבריטים היה ניסיון ארוך עם מחתרות ומיליציות בעמים שעליהם שלטו עד אז.
בין חברי ההסתדרות היו מנהיגים – חברי ארגון "השומר", שהתפרק בלחצם של מנהיגי מפלגת "אחדות העבודה" דוד בן־גוריון ויצחק טבנקין – שצידדו בפיתוח ארגון ביטחוני מקצועי. בן-גוריון פעל לפרק את "השומר" כי רצה לשלוט באופן מלא בארגון הביטחוני, וחשש ששליטתו בארגון מקצועי תהיה מוגבלת, אם בכלל. הוא וחבריו, שרבים מהם השתייכו למפלגת "הפועל הצעיר", היו פציפיסטים מובהקים או בעלי נטיות פציפיסטיות, והם סברו שארגון צבאי מקצועי ישפיע לרעה על החברה כולה וימנע את היווצרותה של החברה האידיאלית שחלמו לכונן בארץ ישראל. תובנות אלה מנעו מהם להבין את מה שהיה ברור כשמש לז'בוטינסקי – שתושבי הארץ יתנגדו בכוח הנשק להקמת מדינה של מהגרים לפלסטין.
ז'בוטינסקי נחשב אז ל"גריבּלדי העברי", לאחר שאִרגן את הקמת הגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי ובעצמו לחם כקצין במלחמת העולם הראשונה, בהתקפת גדודו בגשר אום אל-שרט בעבר הירדן וכיבושו מהתורכים. ז'בוטינסקי הוביל בראש ופיקד על הפלוגה הראשונה שהחזיקה את המעבר על הירדן עד הגיעם של הכוחות האוסטרליים. הוא אף פעל להקים, ללא הצלחה, ארגון צבאי מקצועי גלוי במסגרת התנועה הציונית ובשיתוף עם הבריטים. ז'בוטינסקי נכשל כי באותו שלב הוא לא הנהיג כוח פוליטי, ובחסות השלטון הבריטי בארץ ישראל לא היה לו סיכוי להגשים את תכניתו, כפי שלמד על בשרו כשהקים את "ההגנה" בירושלים יחד עם חברו פנחס רוטנברג בתחילת 1920. הוא גייס שש מאות צעירים בני ירושלים ומשוחררי הגדוד העברי, ואלה היו ליחידת ההגנה העברית הראשונה בארץ ישראל. אימון הקבוצה התבצע בגלוי, וז'בוטינסקי העביר למושל ירושלים הצעה לגייס את היהודים למשטרה. ביום הראשון של חול המועד פסח תר"פ (אפריל 1920) פרצו פרעות בירושלים וז'בוטינסקי התייצב בראש ההגנה על יהודי העיר לאחר שניסו להגן על תושבי הרובע היהודי. ביום השלישי לפרעות אסרו השלטונות הבריטיים את ז'בוטינסקי ו-19 חברים בכוח ההגנה באשמת ביזת רכוש, הפרת סדר ואונס.
על פי העיקרון של רגישות לתנאים, ניצחונו של בן־גוריון בוויכוח ההוא גרם לכך שהגענו בלתי מוכנים, צבאית, למלחמת העצמאות, ודווקא בן־גוריון התאמץ אז, ללא הצלחה, להפוך את ארגון "ההגנה" לצבא מקצועי. לאחר המלחמה גם תש כוחו לחולל בצה"ל הצעיר מהפכה, וגם בגלל הניצחון הוא נסחף יחד עם רוב הישראלים להילולת הניצחון ולדברי השבח הבלתי מבוססים לתִפקוד במלחמה – של "ההגנה" עד הכרזת העצמאות ושל צה"ל לאחר קום המדינה ועד הפסקת האש. כך אירע שצה"ל, ב-73 שנותיו, לא הצליח להשתחרר מחיבוק הדֹב של ארגון "ההגנה" אפילו בשנים שתלמידי ז'בוטינסקי – מנחם בגין ויצחק שמיר – עמדו בראש הממשלה. התוצאה: יש לישראל היום צבא בלתי מקצועי ברמה האסטרטגית, האופרטיבית והטקטית, כפי שניתן להסיק מהאופן שבו הוא ניהל את מלחמותיו וכפי שמכריז בראש חוצות האלוף בדימוס יצחק בריק.
דוגמאות: בתחום האסטרטגי – בנייה כושלת של צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים לקראת המלחמה הבאה, כפי שהתברר במלחמת יום הכיפורים, ותכנון לקוי של "מבצע אורנים", הוא "מבצע שלום הגליל", הוא מלחמת לבנון הראשונה. בתחום האופרטיבי – תפקוד לקוי של צה"ל בחזית הדרום בארבעת ימי המלחמה הראשונים במלחמת יום הכיפורים וניהול כושל של מלחמת לבנון השנייה. בתחום הטקטי – קרב המיתלה במבצע קדש, קרבות גבעת התחמושת ותל פאחר במלחמת ששת הימים, קרבות החרמון והעיר סואץ בסוף מלחמת יום הכיפורים. כל הדוגמאות האלה לא הביאו לתבוסת צה"ל, אך בגלל חוסר המקצועיות של המפקדים, הם ורבים נוספים עלו במחיר יקר מאוד בחיי אדם ובמשאבים. לחוסר מקצועיות היו השלכות מאקרו-אסטרטגיות ולאומיות כבדות משקל, כמו החזרת כל חצי האי סיני לשליטה מצרית, אף שלפני מלחמת יום הכיפורים תפיסת הביטחון של ישראל גרסה שלפחות חלקים אחדים מסיני, כמו שארם-א-שייח', יישארו בשליטת ישראל לתמיד מסיבות ביטחוניות, או בריחת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000, שהוכיחה לאיראן ולארגון חזבאללה שאמנם לישראל יש נשק גרעיני והכוח האווירי החזק ביותר באזור, אבל כפי שאמר נסראללה, "באמת שהיא חלשה יותר מקורי עכביש", ומכאן שהיא לא מרתיעה את אויביה. בן־גוריון כבר קבע שתפקיד צה"ל הוא בראש וראשונה להרתיע.
מקצוענות בכל תחום משמעה כישורים לפעול באופן הטוב ביותר האפשרי. כדי לפעול באופן מיטבי יש להכיר היטב את תחום הפעולה על כל ממדיו – ההיסטוריים, המבניים, הדינמיים והאחרים – ואת מרחב הפוטנציאלים שלו. בד בבד יש לצבור ניסיון פעולה מגוון באותו תחום. לרוב מפקדי הצבאות בהיסטוריה לא היה הידע, כושר החשיבה והניסיון לתפקד באופן מיטבי, ומצבו של צה"ל גרוע מן הצבאות המתקדמים היום בעולם בגלל העדר הכשרה ראויה וצבירת ניסיון לא תקינה. עוד על כך – במאמר הבא.
24 תגובות
במאמרך הבא אל תשכח להזכיר את מבצע מוקד, את הרס 19 סוללות טק"א בסוריה והפלת 90 מיגים ביום אחד, תזכיר לנו איך 1000 חיילים יהודים בלמו פלישת שריון מהגדולות בהיסטוריה בגולן ביום כיפור ואיך 2000 חיילים בלמו התקפה של 100.000 חיילים מצרים מחוזקים בכמה אלפי סובייטים בתעלה גם כן ביום כיפור. אם תכתוב שדברים אלה קרו כי החייל והקצין הערבי היו נחותים לעומת הישראלים בוודאי יהיה בסיס נכון לדבריך.
על מה שכתבת "בוכה הנביא"! התייחסת לתוצאות שהמערכת פרסמה בהגזמה רבה ואני מדבר על דרכי פעולה. את האירועים שציינת אני שומע מכל "זב ומצורע" כבר עשרות שנים ובעצמי חקרתי אותם לעומק ופרסמתי אותם ולא צריך לדאוג שאשכח. בגלל התרבות שאתה מייצג הגענו למצב שמאז מלחמת ששת הימים לא השגנו בשום מלחמה או מבצע צבאי את המשימות ואת המטרות המדיניות.
מה הן לדעתך המטרות המדיניות שאותן לא השגנו?
תודה מראש על התייחסותך
באפריל 1973, בזמן כוננות "כחול לבן", לקראת מלחמה שהייתה אמורה לפרוץ, לפי מידע שהעביר סוכן "המוסד" מרואן אשרף/"המלאך", במאי, ניסח הרמטכ"ל דוד אלעזר את יעדי צה"ל למלחמה הממשמשת ובאה והם אושרו על ידי שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר: במלחמה הבא לא יהיה למצרים שום הישג קרקעי ובסוף המלחמה צה"ל ישמיד את צבא מצרים. היעדים לא הושגו.
ואגב, מדוע אינך מגיב בשמך הלא. האם אתה מתבייש במשהו? תגובות אנונימיות יכול כל זב ומצורע להגיב מבלי שיש לו מושג על מה שהוא כותב. לעניות דעתי דיאלוג רציני יש לקיים בגלוי!
מה שציינת על פי דדו אינו מטרה מדינית.
מטרה מדינית למשל היא הוצאת מצרים ממעגל הלחימה
מטרה מדינית היא להפוך את רוסיה מאויב למשת"פ
מטרה מדינית היא הסכמי אברהם
מטרה מדינית היא שדה תעופה באזרבייג'אן
ואלה רק דוגמאות.
אגב – אינני מציין את שמי המלא כיוון שהנני מתבייש להתווכח אתך. זה לא מתאים לי.
אם אה מתבייש, אז תהיה בריא!
מה שאינו ניתן לביצוע אינו מטרה/דרישה אלא הזיה/משל, בניגוד לדוגמא. אי אפשר להוציא עם ערבי עם מנת משכל של 75 דאז ומיופה ל-82 היום, מאופי לחימתי/אגרסיבי/עוין.
אי אפשר להפוך קומוניזם לידיד, אלא לבטל אותו – כמו שאכן בוצע בין 1992 עד 2019. שדות-תעופה הם מטרה טקטית, ואילו הסכם אברהם הוא נייר לתפארת המליצה.
דווקא אורי מילשטיין הבין טוב מאד.
כדי שאולי תבין – שדה תעופה באזרבייג'אן הנמצא בקרבת הגבול עם איראן הוא בהחלט מטרה מדינית עבור ישראל. אין כאן בכלל עניין טקטי. כדאי שתשאל מישהו שמבין.
מאז 1956 לא היו לצה"ל מטרות מדיניות, למעט הסכם שלום עם לבנון- שהתאדה ב 1982.
אבל טוב לדעת
כדאי שיפקחו עיני המנהיגים
מרדודה!
תודה על תגובתך. אבל אנא בטובך, כדי להפיק לקחים לפרסם בעתיד מאמרים מעמיקים הסבר מה במאמר רדוד? תודה
צוק איתן כמו הקורונה, אין מענה ממשי לבעיות שלא יפתרו מעצמן
על סף החובבנות
ועל כך אנחנו משלמים ביוקר
צריך אומץ כדי לבקר את הנושא ה"קדוש" של צה"ל, אבל זה ממש חיוני ואפילו קיומי.
תודה עומר, הנושא יותר חיוני מאשר רוב הישראלים מבינים.
יש לא מעט קצינים שהיו בכירים בצבא ואחרי סוף השירות שלהם התגלו לציבור ברמתם הנמוכה.
וכנראה נכונות
אין לי ניסיון אישי
אבל ממה שאני מתרשם מניהול הדברים בצבא בזמן שזה עומד למבחן – מילשטיין צודק
מקווה שזאת לא התמונה
ואם כן שהמצב יתוקן בהקדם
כולנו חווינו את חוסר המקצועיות.
גם צבאות מנוסים וותיקים עם אקדמיות צבאיות אינם נוסחת פלא להצלחה, למרות שד'ר מילשטיין צודק לגבי החובבנות של הצבא המילציוני, אבל האקדמיה לפחות נותנת בסיס טוב לפיתוח דיציפלינות צבאיות,לדעתי גם הרמה התרבותית האישית האומץ וההעזה של החיילים והמפקדים (לא של כולם כמובן) אינם נופלים מאלו של בוגרי אקדמיות.הצבא הבריטי. המהולל גידל דורות רבים של קצינים סאניליים שלא תרמו הרבה לרמתו, לעומת זאת ארגונים כמו חמאס וחיזבאללה ללא אקדמיות וקורסי קצינים נלחמו היטב והסבו אבדות לצה'ל
הסבת אבדות בשעור של 1 ל 5 או 10 אינו הישג מרשים.חמאס וחיזבאללה גם הם מיליציות, גם אם יש להם לוחמים מעולים.
הדוגמה למקצועיות צבאית היא קודם כל פרוסיה שלאחר קלאוזביץ, והגישה האינטלקטואלית של המטה הפרוסי למלחמה, שהתפתחה אחרי התבוסות לנפוליאון, והגיעה לשיא, לצערנו במלחמת העולם השנייה.
לגבי מקצועיות: היה זה נפוליאון שאמר, שב 80% מהקרבות שניהל(וניצח) פשוט השתמש בחומר שלמד ממצביאי עבר.
לא תמצא הרבה אלופים בצה"ל בעלי ידע דומה.
מלחמ' יוה"כ מכיחה את תובנה טענה של מילשטיין, כשל טוטאלי של מנהיגות מדינית צבאית. כשל בהבנת הנקרא כשירות ציוד וחימוש ימחים בזוזים… את המלחמה ניתן להגדיר במלה אחת..אופס . לא היינו צריכים להגיע לשם שרדנו בזכות נחישות והקרבה של הדרג הלוחם. יתכן והוכחה לקיומו של אלוהים
אורי, ראשית, יישר כוח.
שנית, כל המסקנות מובילות לחשיבות "צבא העם" בהיבט גיוס החובה. הכשל של צה"ל לדורותיו הוא מעל רמת המ"פ. בכל המלחמות שחווינו, בעיקר, יום כיפור, פיקוד ולוחמים עד רמת המ"פ, הצילו את המצב.
לו צה"ל היה לומד לנצל את המשאב המדהים שיש באיכויות של לוחמי החובה כדי להביא לפיקוד וניהול מקצועיים בהמשך, זה היה ניפלא.