עדות ממקור ראשון

יום הכיפורים תשפ"א, ואני נזכר בערב יום הכיפורים של שנת תשל"ד, 5 באוקטובר 1973. באותו הבוקר הגעתי ללשכתי. סמוך לשעה 10:00 בבוקר הגיעה הידיעה שהפרה את שלוות ערב החג. המטה הכללי הורה על מצב כוננות "גימל", לראשונה מאז מלחמת ששת הימים.

בלשכתו של האלוף טל, ראש אג"ם, התקיים דיון מיוחד. תא"ל אריה שלו ראש חטיבת המחקר באמ"ן, נתן תדריך שהבהיר שבשל פינוי פתאומי של משפחות היועצים הסובייטים ממצרים ומסוריה הוחלט להכריז על מצב הכוננות. להפתעתי, הערכת אמ"ן כי לא צפויה מלחמה נותרה בעינה. לא הבנתי את המדיניות של צה"ל שלא לנקוט צעדים אשר יסכלו סכנת יוזמה ערבית.

נכנסתי ללשכת הרמטכ"ל ושאלתי את דדו מדוע איננו נוקטים צעדי כוננות לסיכול יוזמה ערבית בלתי צפויה. דדו הרגיע אותי והסביר כי הוחלט בשלב זה להמתין עד צאת יום הכיפורים, בטרם ננקוט צעדים נוספים, כמו כן ציין כי במהלך החג יקיים צה"ל כוננות מיוחדת לגיוס המילואים, אם יתגלה בכך צורך.

אולם דבריו לא הרגיעו אותי. סמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר נתבקשתי להתייצב מייד לדיון בלשכת שר הביטחון. דיין עדכן אותי כי הגיעה ידיעה אמינה על מתקפה מצרית-סורית בו-זמנית. עד שהגיעו שאר המוזמנים לדיון, סיכמתי עם שר הביטחון כי בשלב זה נמשיך בשגרה בשטחים, נשאיר את התנועה בגשר אלנבי פתוחה, ונתיר יציאה של עובדים מן השטחים לעבודה בישראל.

בדיון שמענו דיווח על פגישת ראש המוסד עם המקור המצרי. התלבטנו בשאלת גיוס יחידות המילואים וכן בהכנות למכת-נגד מקדימה. שר הביטחון אישר גיוס מיידי של שתי אוגדות, אחת לחזית הדרום ושנייה לפיקוד הצפון. סמוך לשעה 14:00, בעודי יושב בלשכתי, דווח כי החלה המתקפה בו-זמנית בשתי החזיתות.

בתחום שלי, בשטחים, נמשכו החיים כסדרם, אפילו אבן לא הושלכה על רכב ישראלי, כאילו אין מלחמה. במשך שבוע ימים ישבתי בבור המטכ"לי, האזנתי לרשתות והתעדכנתי בנעשה בשתי החזיתות.

בשבת קיימתי סיור ביהודה ושומרון. בעודי סועד ארוחת צהריים במפקדת הנפה בג'נין, נתבקשתי להתייצב בהקדם בלשכת שר הביטחון. דהרנו בחזרה לקריה בתל-אביב, ושם נתבשרתי כי מוניתי לדובר-על של המלחמה, כתובת לריכוז ותיאום כל מה שהתעורר במערכת הממשלתית בנושא המלחמה. עד מהרה נתחוור לי עד כמה הייתה חסרה פונקציית-תיאום לאומית זו. שימשתי בתפקיד זה עד תחילת אפריל, או אז החלפתי את אלי זעירא ומוניתי לראש אמ"ן.