מי שמגן על הכול לא מגן על דבר

ירי טילים החל כבר במלחמת העולם השנייה. הטילים – v1 ו-v2 – ששוגרו לעבר לונדון על ידי הצבא הגרמני גרמו להרס רב ולאלפי הרוגים. בשמי ישראל הופיעו טילים כבדים עוד במלחמת יום הכיפורים. במלחמת המפרץ נורו מעיראק טילי קסאם לעבר גוש דן. במלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, נורו מאות טילים ורקטות לאזור מפרץ חיפה והמחישו בפעם הראשונה את המשמעות של הפיכת העורף לחזית המרכזית. השיגורים של הטילים והרקטות מרצועת עזה במבצע "צוק איתן" (3,800 במספר) והשיגורים לאחריו, עד לקיץ 2019, רק העצימו תחושה זאת. במהלך המבצע אף נורה טיל לעבר שדה התעופה נתב"ג. כל הטילים והרקטות שנורו הוגדרו בזמנו כנשק סטטיסטי לא מדויק, שהסיכוי שלהם לפגוע פגיעה משמעותית בתשתיות האסטרטגיות, במתקנים ובמבנים הצבאיים והאזרחיים היה זניח. ואכן כך היה. הפגיעה בעורף האזרחי הייתה משמעותית יותר.

איראן והמיליציות הסרות למרותה וכן ארגוני הטרור ברצועת עזה הסיקו שהעורף הוא נקודת התורפה של ישראל. בהתאם לכך החלה איראן לייצר טילים כבדים, לרבות טילים לטווח רחוק וכלי טיס לא מאוישים, וחלקם הועברו לידי חזבאללה, המיליציות וארגוני הטרור ברצועת עזה. בתקופה האחרונה שדרגה איראן חלק מהטילים והפכה אותם לנשק מונחה ומדויק, והיא נמצאת בשלב של המשך שדרוג הטילים הנמצאים בידי שלוחיה, שדרוג שעד כה נבלם חלקית על ידי מערכת הביטחון. גם ארגוני הטרור ברצועת עזה הצטיידו ומצטיידים בטילים כבדים ארוכי טווח וכלי טיס לא מאוישים שמיוצרים ברצועה או מוברחים אליה מאיראן וממקומות אחרים, ואין זה מן הנמנע שבידיהם גם טילים מדויקים. שלוחיה של איראן הקימו מתחת לאדמה תעשיות צבאיות כדי להקשות על חיל האוויר לפגוע בהן.

איראן, שאינה גובלת בישראל ומרוחקת ממנה 1500 ק"מ, הצליחה בפועל ליצור גבול עם ישראל ולאיים עליה באמצעות ארסנל עצום של טילים המוערך ב-250 אלף בקירוב (לפי הערכות של אישי ציבור, קצינים בכירים ופרשנים צבאיים), וכולל טילי שיוט, רקטות, כטב"מים ומל"טים – לטווח קצר ולטווח ארוך, מדויקים ולא מדויקים, ראשי נפץ מתפצלים ושאינם מתפצלים.

יש לתת את הדעת לדור החדש של הטילים העל-קוליים בעלי יכולת לחמוק מרדאר, שמהירותם עד 10 מאך, הנמצאים בשלב הפיתוח והניסויים על ידי סין, רוסיה וארה"ב. בעתיד איראן עלולה להצטייד בטילים על-קוליים באמצעות פיתוח עצמי או רכש. לפי המומחים, ההתמודדות של ישראל עם טילים על-קוליים, באמצעות טילי החץ, קלע דוד, כיפת ברזל והפטריוט, עלולה להיות מורכבת.

האחריות על גילוי האיומים המשוגרים לעבר ישראל ומתן התרעה נתונה בידי חיל האוויר. המענה להגנה נתון אף הוא בידי חיל האוויר ואמור להיעשות באמצעות הגנה רב-שכבתית – טילי החץ, הפטריוט, שרביט קסמים, כיפת ברזל ותותחים מהירי ירי, ואולי לא ירחק היום שגם באמצעות תותחי לייזר חשמליים. מהעימותים המוגבלים שנערכו ב-2019 ברצועה עולה כי מערך הגילוי וההתרעה לא עמד במשימה במידה מספקת ולמעשה רק בזכות היירוטים של כיפת ברזל לא נגרמו נזקים משמעותיים. לפי התקשורת, העימותים שנערכו עם הארגונים גם לא הניבו פירות מספיקים בכל הקשור לפגיעה במערך הטילים, מאחר שהארגונים יישמו ככל הנראה את הדוקטרינה האיראנית שלפיה הטילים משוגרים בשלט רחוק מתוך בונקרים מבוצרים הממוקמים מתחת לאדמה. הארגונים שמרו על קצב ירי מהיר, הוא לא פסק לרגע. עם זאת, רוב הטילים היו לא מדויקים וקצרי טווח.

במקרה של עימות כולל, מערכת היירוט תתקשה להתמודד מדי יום עם אלפי שיגורים העלולים להגיע ממזרח, מצפון ומדרום ואולי ממערב. שיגור הטילים בשלט רחוק מתוך בונקרים מבוצרים עלול להקשות שבעתיים על יכולות היירוט. מעבר לקושי המבצעי האמור, למדינת ישראל אין אפשרות כלכלית לייצר יכולות יירוט המסוגלות להבטיח הגנה הרמטית על העורף הצבאי והאזרחי.

בעקבות ההתקפה שנערכה בספטמבר 2019 על מתקני הנפט הסעודיים פורסמו באמצעי התקשורת מספר מאמרים שמהם עולה לכאורה שאיראן הוכיחה יכולת תכנון, תיאום, שיבוש מערכות תקשורת, ניווט באמצעות מצלמות וביצוע, בכך ששילבה בהתקפה עשרות טילי שיוט וכטב"מים שפגעו באופן הרסני ומדויק במתקנים, תוך עקיפת מערכות ההגנה. עוד עולה מהתקשורת שההתמודדות עם טילי השיוט והכטב"מים הינה מורכבת, מאחר שהם חמקניים וטסים בגובה נמוך ביותר.

המתקפה על המתקנים הסעודיים מן הראוי שתדליק נורה אדומה באשר להיערכות המערכת לאיתור האיום. החלטה על דרך הפעולה ושיגור המיירטים (ההתמודדות עם הטילים הכבדים והמדויקים והלא מדויקים) עשויה להיות פחות מורכבת, מאחר שהם תלולי מסלול וקל יותר ליירטם. אולם אם יזלגו, פוטנציאל הנזק שלהם עלול להיות גדול בשל הכמות הגדולה של חומר הנפץ שהם נושאים.

הנחת העבודה צריכה להביא בחשבון שבידי איראן ושלוחיה יש אמצעים שטוחי מסלול ותלולי מסלול לשיגור ממרחק רב, אמצעים ללוחמה אלקטרונית, מצלמות ו-GPS, וכל אלה מקנים לה יכולת לקבל נתונים לגבי מיקומן של המטרות וכן יכולת להשיג נתונים מטאורולוגיים לגבי מסלולם של הטילים ואמצעי השיגור האחרים.

סון טסו, האסטרטג הסיני שספרו "אמנות המלחמה" דן בתאוריה צבאית, באסטרטגיה צבאית ובניהול מלחמה, קבע שאם נשלח תגבורות לכל מקום נהיה חלשים בכל מקום. פרידריך הגדול אמר שמי שמגן על הכול לא מגן על דבר. חכמינו זיכרונם לברכה כבר קבעו ש"תפסת מרובה לא תפסת".

לאור המתואר לעיל ולאור פוטנציאל ההרס של טילי השיוט והטילים הכבדים והמדויקים שהייצור שלהם קרוב לוודאי ילך ויגדל, על הדרג המדיני לשקול קבלת החלטה אסטרטגית שתחת עימות כולל ומתמשך תינתן עדיפות עליונה להגנה על התשתיות האסטרטגיות – שדות תעופה אזרחיים וצבאיים, מסלולי נחיתה והמראה, תחנות כוח, בתי זיקוק וכיו"ב – כדי לשמור על יכולת צה"ל והמשק לתפקד. להגנה על העורף האזרחי תינתן עדיפות משנית תוך כדי הפניית משאבים בעיקר לתחום המיגון הפיזי.

כשם שהוקמו מכשולים קרקעיים ותת-קרקעיים, מכשולים ימיים ותת-ימיים, יש לבדוק את ההיתכנות להקמת מכשולים אוויריים באמצעות שימוש בבלונים כאמצעי הגנה משלים ואחרון למקרים שטילים וכלי טיס יזלגו מבעד למעטפת השכבה הרב-הגנתית. ההצעה נסמכת על השימוש שנעשה בבלונים הגנתיים לצורך יצירת מכשול אווירי במהלך מלחמת העולם השנייה, באוויר, בים וביבשה. במהלך הפלישה לנורמנדי הוצבו מקבצים של בלוני ענק סביב המשט שהתקרב לאתרי הנחיתה. אל הבלונים חוברו מטעני נפץ שאמורים היו להתפוצץ בכל מגע של מטוסי הקרב הגרמניים בבלונים. לשם כך הקימו בנות הברית יחידה מיוחדת לניפוח הבלונים, לעיגונם ולאחזקתם. כיום מדובר בהסבת בלוני תצפית שאותם מפעיל חיל האוויר לבלונים ענקיים שממדי כל אחד מהם זהה למטוס נוסעים גדול (aerostat) ופריסתם מעל ומסביב לתשתיות האסטרטגיות. זו תהיה מעטפת הגנה אחרונה ומשלימה.