מחדל ומזימה שקדמו למלחמת יום כיפור (6)

בסדרת מאמרים זו ביקשתי להציג תפיסה שונה מזו הרווחת עד כה לגבי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, בדגש על המחדל והקונספירציה שקדמו למלחמת יום כיפור. לאחר קריאת ספרו של אבירם ברקאי, "מעשה שלא היה", ולאור העובדות החדשות שנחשפות בארכיונים של המדינה, מתחזקת התובנה שאין מדובר בשתי מלחמות נפרדות, אלא במלחמה אחת שנמשכה כשש וחצי שנים, תחילתה ביוני 1967 וסיומה באוקטובר 1973. ויתרה מזאת, מתעצמת התחושה שהסיפורים על "המחדל" ועל "הקונספירציה" (המזימה) לא היו אלא הבל ורעות רוח.

בפרק זה, האחרון בסדרה, אבקש להתמקד בהתנהלות הממשל האמריקאי לפני ובמשך המלחמה, ובדמותו של הנרי קיסינג'ר. להשלמת הבנת התנהלות הממשל האמריקאי יש לבחון את מעמדו של קיסינג'ר בבית הלבן בעת ההיא. קיסינג'ר היה צעיר יהודי בן 15 כשמשפחתו נמלטה ב-1938 מגרמניה, הם הגיעו כפליטים לארה"ב. כתלמיד תיכון הוא הצטיין בלימודיו. לאחר מכן באקדמיה הוא התמחה במדע המדינה ויחסים בין-לאומיים, והגיע למעלת פרופסור מן המניין באוניברסיטת הרווארד היוקרתית. במלחמת העולם השנייה התגייס קיסינג'ר לצבא האמריקאי ושימש בתפקידים שונים במודיעין הצבאי בשטחים שנכבשו מידי הנאצים. הוא רכש מוניטין רב והתבלט במקצועו באקדמיה.

כאשר הנשיא ניקסון נכנס לבית הלבן ב-20 בינואר 1969 הוא הזמין את הפרופסור קיסינג'ר לכהן בראש המועצה לביטחון לאומי, ולשמש כיועצו הבכיר לענייני חוץ וביטחון. ב-1973 מינה אותו ניקסון לכהונת מזכיר המדינה. הוא נכנס לתפקיד זה שבועיים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, וכיהן במקביל בשני התפקידים החשובים הללו. הוא היה היהודי הראשון שכיהן במשרות גבוהות אלו. קיסינג'ר סיים את עבודתו בבית הלבן כאשר קרטר נבחר לנשיא בשנת 1977.

בשמונה שנותיו בבית הלבן רכש קיסינג'ר מעמד ייחודי בפוליטיקה הפדראלית בוושינגטון. מעמדו התעצם כאשר הנשיא ניקסון הסתבך בפרשת ווטרגייט ואולץ להתפטר. קיסינג'ר המשיך לשרת את סגנו של ניקסון, ג'רלד פורד, שהתמנה לנשיא כאשר ניקסון פרש. בשלב זה, מרום מעמדו האיתן, הוא ניהל מגעים עם הסינים, הסובייטים והווייטנאמים, ועסק גם בעימותים בין-לאומיים נוספים שארה"ב הייתה מעורבת בהם. תקצר כאן היריעה מלתאר את פועלו של קיסינג'ר בשמונה השנים הללו. די אם נֹֹאמר שהוא היה הדמות המרכזית בממשל האמריקאי שטיפלה, בין היתר, גם בסכסוך המזרח תיכוני. הוא קיים קשרים טובים מאוד עם נציגי ישראל בוושינגטון, ולמעשה הפך לכתובת העיקרית שאליה פנו השגרירים רבין ואחריו דיניץ וכמובן גם נספח צה"ל בבירה האמריקאית האלוף מוטה גור.

לקיסינג'ר היה משקל מכריע בהפעלת הרכבת האווירית מארה"ב לישראל במלחמת יום כיפור. כשהאירופים סירבו לאפשר למטוסי הרכבת האווירית האמריקאית לתדלק בשדות התעופה של נאט"ו ביבשת, הוא הפעיל את השפעתו על מנת לקבל את הסכמת ממשלת פורטוגל לתדלק באיים האזוריים. קיסינג'ר היה האיש שהנחה את גולדה שלא לתקוף ראשונים את המצרים והסורים. הוא הביא בחשבון את האינטרסים האמריקאיים הגלובאליים ובעיקר את השיחות שהוא ניהל עם הסובייטים.

קיסינג'ר הודיע לגולדה שאם ישראל תתקוף ראשונה היא תיוותר לבדה בשדה המערכה. לכן גולדה לא אישרה לצה"ל לבצע תקיפה מקדימה. שיקול זה היה נכון לחלוטין, כי כאשר הסובייטים איימו להתערב בלחימה לטובת המצרים והסורים, הורה קיסינג'ר לצבא האמריקאי ברחבי העולם להיכנס לכוננות ברמה הגבוהה ביותר, ולאוניות הצי האמריקאי השישי לצאת מנמל נאפולי לכיוון מזרח הים התיכון על מנת להרתיע את הסובייטים. בסופו של דבר הם אכן הורתעו והמלחמה נגמרה בניצחון ישראלי מוחץ.

על המהלכים שקדמו למלחמת יום כיפור, ועל אלו שבמשך הלחימה וההתרחשויות שלאחר הפסקת האש, אפשר ללמוד לעומק משני ספרים שקיסינג'ר כתב ותורגמו לעברית. האחד, "דיפלומטיה" (הוצאת שלם, 2007), הוא ספר עיון שעוסק בתיאוריה ובמעשה של יחסים בין-לאומיים. אפשר למצוא בו (בעזרת מפתח מראי המקום) נתונים על הסכסוך במזרח התיכון. הספר השני, "משבר – ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם" (הוצאת שלם, 2004), מתאר בפרטי פרטים את מהלכי המלחמה מנקודת מבט קיסינג'רית. מובאות בו סטנוגרמות של ישיבות סודיות, תדפיסים משיחות טלפון בזמן אמת וכיו"ב.

מעיון בספריו של קיסינג'ר ובספרי היסטוריה נוספים, שנזכרו בפרקים קודמים בסדרת מאמרים זו, אפשר לקבוע בוודאות שקיסינג'ר לא היה מעורב בקונספירציה בין ישראל למצרים כפי שמנסים "כותבים מלומדים" במקומותינו לטעון. לפיכך אין ספק שאבירם ברקאי צודק כאשר בספרו "מעשה שלא היה" הוא שולל את תיאוריית האיוולת הזו.

ברור לחלוטין שבישראל ידעו על המלחמה שעומדת לפרוץ ביום כיפור, ולא רק מדיווחיהם של חוסיין ואשרף מרוואן. נוסף על כך, גם אם היו מפעילים את "האמצעים המיוחדים", זה לא היה משנה את תמונת המלחמה. סוגיה אחרת הדורשת בירור היא מהו "המחדל"? אם בכלל היה ומתי? ועל ידי מי הוכנס ביטוי זה לתקשורת הישראלית? הדעה הכללית המקובלת כיום היא ש"המחדל" מגולם בהערכה השגויה של אמ"ן, שהסבירות לפרוץ מלחמה היא נמוכה ביותר, כפי שקבע ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא. האמת היא שגם אם הערכת המודיעין הייתה שקיימת סבירות גבוהה ביותר לפרוץ מלחמה ביום כיפור, צה"ל לא היה יכול לתקוף ראשון בשל הווטו האמריקאי.

ולשאלת "המחדל" – היה זה מר מנחם בגין, שעבר מממשלת הליכוד הלאומי לאופוזיציה, שתקף בשצף קצף את ממשלת גולדה והשתמש במילה טעונה זו. עד מהרה הפכה המילה ל"ז'אנר" פוליטי שפגע בגולדה ובממשלתה, הביא להתפטרותה ולהקמת ממשלתו הראשונה של יצחק רבין. כבודו של מר בגין במקומו מונח ואין כותב שורות אלה מבקש להתייחס למשנתו המשתלחת בעניין זה.

תובנה עיקרית מסקירת האירועים שקדמו למלחמת יום כיפור היא, שישראל לא נלחמה נגד הערבים בלבד אלא גם נגד הסובייטים שהשקיעו מאמץ ואמצעים רבים נגד ישראל, כולל השתתפות בלחימה בפועל ועוד, יש לראות את תקופת שש וחצי השנים – מששת הימים עד יום כיפור – כמלחמה אחת שישראל עמדה בה בכבוד רב למרות כל הקשיים מבית ומחוץ. הקרב האחרון במלחמה זו שהתחולל ביום כיפור ומעט אחריו, שינה לחלוטין את ההיסטוריה של המזרח התיכון בכך שהוא הביא את העולם הערבי לכלל הבנה, שהם לא יצליחו להביס את ישראל במלחמה והאופציה היחידה שנותרה בידיהם היא להשלים עם קיומה של ישראל, הגם שעניין זה קשה עליהם מאוד.

לסיכום סדרת מאמרים זו, אפשר לקבוע שלא נרקמה כל מזימה, כפי שטוען מי שמנסה ללמד אותנו כיום שלקראת יום כיפור זממו מזימה. יהיה מעניין לבחון מהיכן ומתוך איזו אג'נדה צצה האיוולת הזו לסובב במקומותינו.