מחדל ומזימה שקדמו למלחמת יום כיפור (6)

הממשל האמריקאי ומעמדו של קיסנג'ר לפני ובמשך המלחמה
תמונה של ד"ר דגני
ד"ר יצחק דגני

בסדרת מאמרים זו ביקשתי להציג תפיסה שונה מזו הרווחת עד כה לגבי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, בדגש על המחדל והקונספירציה שקדמו למלחמת יום כיפור. לאחר קריאת ספרו של אבירם ברקאי, "מעשה שלא היה", ולאור העובדות החדשות שנחשפות בארכיונים של המדינה, מתחזקת התובנה שאין מדובר בשתי מלחמות נפרדות, אלא במלחמה אחת שנמשכה כשש וחצי שנים, תחילתה ביוני 1967 וסיומה באוקטובר 1973. ויתרה מזאת, מתעצמת התחושה שהסיפורים על "המחדל" ועל "הקונספירציה" (המזימה) לא היו אלא הבל ורעות רוח.

בפרק זה, האחרון בסדרה, אבקש להתמקד בהתנהלות הממשל האמריקאי לפני ובמשך המלחמה, ובדמותו של הנרי קיסינג'ר. להשלמת הבנת התנהלות הממשל האמריקאי יש לבחון את מעמדו של קיסינג'ר בבית הלבן בעת ההיא. קיסינג'ר היה צעיר יהודי בן 15 כשמשפחתו נמלטה ב-1938 מגרמניה, הם הגיעו כפליטים לארה"ב. כתלמיד תיכון הוא הצטיין בלימודיו. לאחר מכן באקדמיה הוא התמחה במדע המדינה ויחסים בין-לאומיים, והגיע למעלת פרופסור מן המניין באוניברסיטת הרווארד היוקרתית. במלחמת העולם השנייה התגייס קיסינג'ר לצבא האמריקאי ושימש בתפקידים שונים במודיעין הצבאי בשטחים שנכבשו מידי הנאצים. הוא רכש מוניטין רב והתבלט במקצועו באקדמיה.

כאשר הנשיא ניקסון נכנס לבית הלבן ב-20 בינואר 1969 הוא הזמין את הפרופסור קיסינג'ר לכהן בראש המועצה לביטחון לאומי, ולשמש כיועצו הבכיר לענייני חוץ וביטחון. ב-1973 מינה אותו ניקסון לכהונת מזכיר המדינה. הוא נכנס לתפקיד זה שבועיים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, וכיהן במקביל בשני התפקידים החשובים הללו. הוא היה היהודי הראשון שכיהן במשרות גבוהות אלו. קיסינג'ר סיים את עבודתו בבית הלבן כאשר קרטר נבחר לנשיא בשנת 1977.

בשמונה שנותיו בבית הלבן רכש קיסינג'ר מעמד ייחודי בפוליטיקה הפדראלית בוושינגטון. מעמדו התעצם כאשר הנשיא ניקסון הסתבך בפרשת ווטרגייט ואולץ להתפטר. קיסינג'ר המשיך לשרת את סגנו של ניקסון, ג'רלד פורד, שהתמנה לנשיא כאשר ניקסון פרש. בשלב זה, מרום מעמדו האיתן, הוא ניהל מגעים עם הסינים, הסובייטים והווייטנאמים, ועסק גם בעימותים בין-לאומיים נוספים שארה"ב הייתה מעורבת בהם. תקצר כאן היריעה מלתאר את פועלו של קיסינג'ר בשמונה השנים הללו. די אם נֹֹאמר שהוא היה הדמות המרכזית בממשל האמריקאי שטיפלה, בין היתר, גם בסכסוך המזרח תיכוני. הוא קיים קשרים טובים מאוד עם נציגי ישראל בוושינגטון, ולמעשה הפך לכתובת העיקרית שאליה פנו השגרירים רבין ואחריו דיניץ וכמובן גם נספח צה"ל בבירה האמריקאית האלוף מוטה גור.

לקיסינג'ר היה משקל מכריע בהפעלת הרכבת האווירית מארה"ב לישראל במלחמת יום כיפור. כשהאירופים סירבו לאפשר למטוסי הרכבת האווירית האמריקאית לתדלק בשדות התעופה של נאט"ו ביבשת, הוא הפעיל את השפעתו על מנת לקבל את הסכמת ממשלת פורטוגל לתדלק באיים האזוריים. קיסינג'ר היה האיש שהנחה את גולדה שלא לתקוף ראשונים את המצרים והסורים. הוא הביא בחשבון את האינטרסים האמריקאיים הגלובאליים ובעיקר את השיחות שהוא ניהל עם הסובייטים.

קיסינג'ר הודיע לגולדה שאם ישראל תתקוף ראשונה היא תיוותר לבדה בשדה המערכה. לכן גולדה לא אישרה לצה"ל לבצע תקיפה מקדימה. שיקול זה היה נכון לחלוטין, כי כאשר הסובייטים איימו להתערב בלחימה לטובת המצרים והסורים, הורה קיסינג'ר לצבא האמריקאי ברחבי העולם להיכנס לכוננות ברמה הגבוהה ביותר, ולאוניות הצי האמריקאי השישי לצאת מנמל נאפולי לכיוון מזרח הים התיכון על מנת להרתיע את הסובייטים. בסופו של דבר הם אכן הורתעו והמלחמה נגמרה בניצחון ישראלי מוחץ.

על המהלכים שקדמו למלחמת יום כיפור, ועל אלו שבמשך הלחימה וההתרחשויות שלאחר הפסקת האש, אפשר ללמוד לעומק משני ספרים שקיסינג'ר כתב ותורגמו לעברית. האחד, "דיפלומטיה" (הוצאת שלם, 2007), הוא ספר עיון שעוסק בתיאוריה ובמעשה של יחסים בין-לאומיים. אפשר למצוא בו (בעזרת מפתח מראי המקום) נתונים על הסכסוך במזרח התיכון. הספר השני, "משבר – ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם" (הוצאת שלם, 2004), מתאר בפרטי פרטים את מהלכי המלחמה מנקודת מבט קיסינג'רית. מובאות בו סטנוגרמות של ישיבות סודיות, תדפיסים משיחות טלפון בזמן אמת וכיו"ב.

מעיון בספריו של קיסינג'ר ובספרי היסטוריה נוספים, שנזכרו בפרקים קודמים בסדרת מאמרים זו, אפשר לקבוע בוודאות שקיסינג'ר לא היה מעורב בקונספירציה בין ישראל למצרים כפי שמנסים "כותבים מלומדים" במקומותינו לטעון. לפיכך אין ספק שאבירם ברקאי צודק כאשר בספרו "מעשה שלא היה" הוא שולל את תיאוריית האיוולת הזו.

ברור לחלוטין שבישראל ידעו על המלחמה שעומדת לפרוץ ביום כיפור, ולא רק מדיווחיהם של חוסיין ואשרף מרוואן. נוסף על כך, גם אם היו מפעילים את "האמצעים המיוחדים", זה לא היה משנה את תמונת המלחמה. סוגיה אחרת הדורשת בירור היא מהו "המחדל"? אם בכלל היה ומתי? ועל ידי מי הוכנס ביטוי זה לתקשורת הישראלית? הדעה הכללית המקובלת כיום היא ש"המחדל" מגולם בהערכה השגויה של אמ"ן, שהסבירות לפרוץ מלחמה היא נמוכה ביותר, כפי שקבע ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא. האמת היא שגם אם הערכת המודיעין הייתה שקיימת סבירות גבוהה ביותר לפרוץ מלחמה ביום כיפור, צה"ל לא היה יכול לתקוף ראשון בשל הווטו האמריקאי.

ולשאלת "המחדל" – היה זה מר מנחם בגין, שעבר מממשלת הליכוד הלאומי לאופוזיציה, שתקף בשצף קצף את ממשלת גולדה והשתמש במילה טעונה זו. עד מהרה הפכה המילה ל"ז'אנר" פוליטי שפגע בגולדה ובממשלתה, הביא להתפטרותה ולהקמת ממשלתו הראשונה של יצחק רבין. כבודו של מר בגין במקומו מונח ואין כותב שורות אלה מבקש להתייחס למשנתו המשתלחת בעניין זה.

תובנה עיקרית מסקירת האירועים שקדמו למלחמת יום כיפור היא, שישראל לא נלחמה נגד הערבים בלבד אלא גם נגד הסובייטים שהשקיעו מאמץ ואמצעים רבים נגד ישראל, כולל השתתפות בלחימה בפועל ועוד, יש לראות את תקופת שש וחצי השנים – מששת הימים עד יום כיפור – כמלחמה אחת שישראל עמדה בה בכבוד רב למרות כל הקשיים מבית ומחוץ. הקרב האחרון במלחמה זו שהתחולל ביום כיפור ומעט אחריו, שינה לחלוטין את ההיסטוריה של המזרח התיכון בכך שהוא הביא את העולם הערבי לכלל הבנה, שהם לא יצליחו להביס את ישראל במלחמה והאופציה היחידה שנותרה בידיהם היא להשלים עם קיומה של ישראל, הגם שעניין זה קשה עליהם מאוד.

לסיכום סדרת מאמרים זו, אפשר לקבוע שלא נרקמה כל מזימה, כפי שטוען מי שמנסה ללמד אותנו כיום שלקראת יום כיפור זממו מזימה. יהיה מעניין לבחון מהיכן ומתוך איזו אג'נדה צצה האיוולת הזו לסובב במקומותינו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. לששת מאמריו נתן ד"ר דגני את הכותרת "מחדל ומזימה שקדמו למלחמת יום כיפור". לדעתי כותרת מתאימה יותר היא "סקירת אירועים ממלחמת ששת הימים עד מלחמת יום הכיפורים". אוסף המאמרים מעיד על בקיאות רבה של המחבר אך אינו מחדש דבר למי שמתמצא באירועי אותה תקופה.
    לא ברור לי מדוע חוזר דגני שוב ושוב על מופרכותה של התאוריה שרואה את מלחמת יום הכיפורים כקונספירציה בין קיסינג'ר, דיין וסאדאת. הרי תומכי התאוריה המגוחכת הזו, שאותם מכנה דגני "חבר מלומדים", מהווים חלק זניח מקהילת ההיסטוריונים הצבאיים והזרם המרכזי של החוקרים מתעלם מהם.
    לאחר מאמרו הראשון של דגני כתבתי שאינני מסכים לטענתו שמלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים מהוות מלחמה אחת. אני מסכים שיש קשר בין שתי המלחמות, קשר שניתן לתמצות במשפט: "בהצלחה הגדולה של מלחמת ששת הימים טמונים זרעי הכישלון במלחמת יום הכיפורים". אבל מכאן ועד לטענה שהן מהוות מלחמה אחת המרחק רב. הוספתי ואמרתי שדגני מתעלם מהעובדה שבין שתי המלחמות ניתן היה להגיע עם מצרים להסכם שלום, או לפחות להסכם אי-לוחמה, וכי אלמלא דחתה ישראל שיכורת הכוח את איתותי השלום של סאדאת וסירבה במודע ליוזמות מדיניות שניסו להגיע להסדר, היתה נמנעת מלחמת יום הכיפורים המיותרת והנוראה. מתווכים שונים, כמו למשל יארינג, רוג'רס וצ'אושסקו, חזרו וטענו בתקופה שבין שתי המלחמות שסאדאת מוכן להסכם אי-לוחמה בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה מסיני. תשובתו של דגני היתה "בפרקים הבאים תמצא התייחסות גם לתובנה שהעלית בהערתך…התובנה שהעלית היא אחד מהמיתוסים הללו שנוצרו בשל חוסר ידיעה ו\או הבנה של המצב". צר לי, אך גם לאחר קריאת כל ששת המאמרים לא שיניתי את תובנתי ולא ברור לי כיצד מסיק דגני שמלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים מהוות למעשה מלחמה אחת שנמשכה שש וחצי שנים.
    דגני קובע כי המלחמה נגמרה בניצחון ישראלי מוחץ. על זה נאמר "עוד ניצחון כזה ואבדנו". על דגני להבין שמלחמה נבחנת לפי השגת מטרותיה ובמלחמת יום הכיפורים היתה זו מצרים שעמדה ביעדים שהגדירה. כאשר שני הצדדים בסכסוך מודדים ניצחון והפסד בסרגלי ייחוס שונים, יש לכל אחד מהם "תמונת ניצחון" שונה. מבחינת מצרים, להצלחות הישראליות בשדה הקרב לא היתה חשיבות כל עוד היא השיגה את מטרתה בהתנעת תהליך ששבר את הקיפאון המדיני והחזיר לה את השליטה בסיני.
    ובאשר לשאלה האם ניתן לכנות את מלחמת יום הכיפורים בשם "מחדל" והדיון הסמנטי על ההבדל בין "מחדל" ו"כשל", אני מפנה את הקוראים למאמרי "המחדל המוצנע" שהופיע בפורום זה ב- 20 בספטמבר 2018 ובחילופי התגובות שאחריו.

    1. נכון. סקירת אירועים. רוב הקוראים, בעיקר הצעירים אינם מכירים את החומר.
      לסקירה יש מטרה. על פי תגובתך היא הושגה. כולל את עניין הקונספירציה. בהרצאותיי בפורומים שונים אני נתקל בשומעים שמזכירים את העניין. גם למענם נכתבה סדרת המאמרים הזו.
      אתה צודק לחלוטין שיש לבחון מלחמה על פי תוצאותיה.
      בסוף אותן שש וחצי שנים ישראל השיגה את המטרה – להביס את מצרים, להוציאה ממלחמה נגד ישראל, לנהל עמה מו"מ ישיר ולזכות בהכרתה הרשמית. זה בהחלט מנוגד למטרות המצריות של נאצר – 3 הלאווים של חרטום. לעומת זאת מלחמת שש וחצי השנים כולל ההתקפה ביום כיפור גרמו למצרים נזק שאת תוצאותיו היא אוכלת עד היום. דווקא מבחינתם עוד ניצחון כזה והם יאבדו.

  2. לא היה כאן מזימה לדעתי
    כן היה פה מחדל שהביא לתוצאות קשות ומחיר כבד במלחמה

    1. נכון. לא הייתה מזימה.
      נכון ישראל שילמה במלחמה ההיא מחיר יקר מאד.
      עם זאת אודה לך אם תוכל להסביר מה לדעתך היה המחדל ואילו "דברים אני מערבב" ?

  3. ניצחון
    גדול. ניצחנו אבל לו המלחמה היתה מתנהלת כהלכה הניצחון היה יותר מוחץ והמחיר היה קטן לאין שיעור.

  4. נכון. נעשו שגיאות בניהול המלחמה. השגיאות עלו לנו ביוקר רב. זה כואב מאד ומצער. יש ללמוד מהשגיאות על מנת להימנע מכאלה בעתיד. כולנו מקווים שבכל טווח זמן הנראה לעין לא ניאלץ לצאת ל"מלחמה גדולה", עדיין כתוצאה מהקרבות ביום כיפור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך