כדי להעמיק חקר בסוגיית המזימה שלכאורה רקמו דיין, קיסינג'ר וסאדאת לקראת מלחמת יום כיפור, על פי טענותיהם של "מלומדים" במקומותינו, יש להרחיב את הבנת ההתרחשויות בזירות הפוליטיות הרלוונטיות.
מזכיר המדינה של ארצות הברית, שהתמנה על ידי הנשיא ניקסון ב-1969, החליט שאחת המשימות הראשונות שהוא ייטול על עצמו תהיה הטיפול בסכסוך במזרח התיכון. הוא למד מהניסיון הכושל של יארינג והסיק שיש להפעיל יותר לחץ על ישראל כדי שתלך לקראת הערבים. הוא הושפע מעמדת הפקידות הקבועה של מחלקת המדינה. החלו עיכובים באספקת ציוד צבאי לישראל. גולדה החלה לחוש בלחץ האמריקני. היא נאלצה להעלות לדיון בממשלה את "תכנית רוג'רס". התוצאה הייתה התנגדות גורפת מצד חלק מחברי הממשלה.
ממשלת גולדה הייתה המשך לממשלת הליכוד הלאומי שהוקמה על ידי אשכול לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. חברי הכנסת של גח"ל (גוש חירות ליברלים בהנהגת מנחם בגין) החליטו באוגוסט 1970 לפרוש מהקואליציה. עם הפרישה הפך בגין לאופוזיציונר קשוח. במפלגתו החלו לכנותו "מועמד הליכוד לראשות הממשלה" (לפי ספרו של זלמן שובל "דיפלומט"). גולדה נאלצה להקשיח את עמדותיה המדיניות. היא דחתה את יוזמת רוג'רס. מכאן החל להיווצר מתח בין ממשלת ישראל לממשל האמריקני.
לנוכח הקיפאון בחזית, המצרים הסלימו את ההתשה בתעלה. בתגובה החל חיל האוויר הישראלי להפציץ מתקנים אסטרטגיים בעומק מצרים. הסובייטים נחלצו לעזרת המצרים. הסיוע הצבאי האזרחי והכלכלי שהרעיפו על מצרים היה ללא תקדים למעורבות סובייטית בחו"ל מאז מלחמת העולם השנייה. בינואר 1970 הם הציבו במצרים כוח גדול שנקרא "דיוויזיית קווקז", שכלל מספר חטיבות הגנה אווירית מצוידות בטילי נ"מ מתקדמים. לכוח זה נוספו טייסות אחדות של מטוסי קרב (לפי ספרו של פסח מלובני, "דגל אדום מעל המזרח התיכון"). בשיאה כללה הדיוויזיה כ-20 אלף חיילים וקצינים. בכוח האווירי נכללו 70 מטוסי קרב מתקדמים ו-100 טייסים.
הדיוויזיה נפרסה ברחבי מצרים לצורך הגנה מפני הפצצות העומק של חיל האוויר הישראלי. עד מהרה נכנסו הסובייטים לפעילות מבצעית מלאה, וזו הגבילה מאוד את מטוסי חיל האוויר. שיא העימותים בין הסובייטים לחיל האוויר התרחש בקרב אווירי שבו הופלו חמישה מטוסים שאוישו בידי טייסים סובייטים.
הסלמה בקרבות ההתשה ומעורבות סובייטית עולה הדאיגו את האמריקנים. הם חששו שהקרבות יתפשטו מחוץ למצרים אל זירת הים התיכון, שבה שטו אוניות מלחמה סובייטיות מול אניות הצי השישי האמריקני, ואולי לאזורים אחרים בעולם. בעת ההיא התעצם עימות בין ארגוני הטרור הפלסטינים לבין השלטון בירדן. בספטמבר 1970, כחודש אחרי הפלת המטוסים הסובייטיים, הפלסטינים מרדו בחוסיין. הסורים פלשו אל תוך ירדן כדי לסייע לפלסטינים לתפוס את השלטון. המרד והפלישה הסורית נעשו בתמיכת הסובייטים במטרה להעביר את ירדן מאזור השפעה מערבי לאזור השפעה סובייטי. ישראל סייעה לחוסיין לסלק את הסורים ממדינתו. בכך הצילה את משטרו. המלך התעשת, טבח בפלסטינים וסילק את ארגוני הטרור מירדן. האירוע נודע לאחר מכן כ"ספטמבר השחור".
נוסף לכאוס במזרח התיכון, וקידום עשרות סוללות טילי נ"מ סובייטיות אל קרבת התעלה תוך הפרתו של הסכם הפסקת האש, האמריקנים היו טרודים בעניינים אחרים, חשובים ביותר מבחינתם. קיסינג'ר טיפל בתהליך ההתקרבות בין ארצות הברית לסין. בפריז התנהלו שיחות לסיום המלחמה בווייטנאם. עם הסובייטים התנהל מו"מ על צמצום נשק גרעיני וקידום הדטאנט (הורדת המתח הבין-לאומי בין המערב למזרח). ארצות הברית החלה לייצא מיליוני טונות בשנה של גרעינים – חיטה ותירס – לרוסיה הסובייטית. נחתמו לראשונה חוזים לעניין זה. לאישורם נדרשו תיקונים בחוק האמריקני (תיקון ג'קסון-ואניק). הלובי היהודי (איפא"ק) הפעיל לחץ על הממשל כדי שילחץ על הסובייטים לאפשר הגירת יהודים מהגוש הקומוניסטי. בעת ההיא ישראל קלטה עלייה ברוכה של כ-180 אלף עולים מברית המועצות.
בתוך כאוס זה ישראל הייתה נתונה במלחמה מתמדת מיוני 1967 עד אוקטובר 1973 (מתואר בספרם של איזבלה גינור וגדעון רמז, The Soviet-Israeli War 1967-1973). הבנת אירועי התקופה כמלחמה אחת עם עליות ומורדות נתמכת גם מעיון בספרו המאלף של יואב גלבר "התשה – המלחמה שנשכחה". לא ייתכן ולא הגיוני שבמהלך מלחמת חורמה מסוג זה נרקמה "מזימה" בין שר הביטחון הישראלי והנשיא המצרי בתיווך מזכיר המדינה האמריקני. המשך בפרק הבא בסדרה זו.
תגובה אחת
על המלחמה הקרה ועל היחס הקומוניסטי לישראל ועל המצב המורכב של ישראל באותם ימים.