עורף בלי ראש

בוקר יום שלישי האחרון נפתח באזעקות עולות ויורדות ולרבים הזכיר את ימי מלחמת המפרץ או צוק איתן, שבהם העורף הישראלי הפך לחזית העיקרית של הלחימה. גם ההודעות הסותרות על פתיחת או סגירת מוסדות הלימודים ומקומות העבודה בוודאי תרמו למחול השדים ולשדה האי-ודאות.

אך לצערי תופעה זו אינה חדשה והכתובת על הקיר מאז כניסת חוק הג"א ב-1951. זהו החוק היחידי המסדיר את פעילות החירום של גוף צבאי ששמו הג"א – הגנה אזרחית – אשר חדל מלהתקיים בשנת 1992. הגוף האופרטיבי אשר קם והחליפו הוא פקע"ר – פיקוד העורף.

בשנת 2006 לאחר מלחמת לבנון השנייה קמה ועדת וינוגרד במטרה לבדוק את התנהלות המלחמה ולבדוק את מצב העורף הישראלי. מעל לעשור נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לחוקק חוק כדי להסדיר את "הגנת העורף הישראלי" ולתת לאזרחים מענה חוקי ומסודר, ולמנוע מצב דוגמת זה שראינו בימים האחרונים – בלבול ומידע סותר שהועבר לאזרחים. אך כל הפעולות נפלו על אוזניים ערלות בשל העדר הבנה של המחוללים האזרחיים הסובבים הנחיה שניתנת.

רח"ל – רשות החירום הלאומית – הוקמה לאחר מלחמת לבנון השנייה כחלק מהפקת הלקחים של המלחמה, אך הלקחים עובדו חלקית בלבד ולא הביאו להסדרת חוק או לתקציבים ראויים, ובשל כך אנו מוצאים גוף עם פוטנציאל ענק לא ממומש, שאמורות להיות לו יכולות רבות להכנת העורף לאתגרים הבאים, אך בשל ההתפרסות בהליך החקיקה הוא עומד כאבן שאין לה הופכין. ומכאן שהבלבול האוחז בתושבים רבים בדרום בכלל ובגוש דן בפרט, הוא קצה הקרחון של האתגרים שאנו כאזרחים ניצבים בפניהם.

אין חולק היום כי העורף האזרחי הפך להיות שדה הקרב, בניגוד לדורות הקודמים, אז הלוחמים היו יוצאים לחזית כדי להילחם והעורף האזרחי היה החוסן החברתי. הגבולות היו ברורים וחדים. מאז מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה הגבולות היטשטשו, והעורף – המוגדר כאוכלוסייה אזרחית שאינה לוחמת – הפך למוקד ההתעניינות של האויב וכעת נכלל באופציות הצבאיות.

האתגרים שמדינת ישראל עומדת בפניהם דורשים חקיקה ברורה אשר תסדיר את הנעשה בעתות חירום. אל לנו להמתין לאסון הבא או לוועדה שתוקם לאחר מכן כדי לבדוק מה היו הכשלים. לפי דעתי, ביטחון ישראל עמד לנגד עיני כלל מנהיגי המדינה מאז 1948. לכן דווקא בעידן שבו האויב מתעצם ומאתגר את מערכת הביטחון בטילים מדויקים ורקטות, הבוסט החוקי יכול לתרום ולהציל את העורף הישראלי.