להפוך את האיום להזדמנות

עולם ללא נשק גרעיני הוא מטרה נעלה שיש לשאוף אליה, אך נראה כי בעשורים האחרונים המזרח התיכון צועד בכיוון ההפוך. אחרי איראן שממשיכה במאמצים להשיג יכולת גרעינית יש חשש סביר שמדינות נוספות כמו ערב הסעודית, טורקיה ומצרים תפעלנה להשגת יכולת גרעינית (ואף כבר החלו לעשות צעדים בכיוון). אין ספק כי מניעת ההפצה של נשק גרעיני במזרח התיכון היא בעדיפות עליונה, אך היכולת לגבש הסכמי בקרה ופירוק נשק מוגבלת מפאת היעדר שיח בנושא הגרעיני. שני גורמים עיקריים מונעים את יצירת השיח: האחד, העוינות הקיימת בין המדינות באזור שמקשה על קיום משא ומתן ישיר; והשני, העמימות הישראלית.

מאז הקמתו של פרויקט הגרעין הישראלי בשנות ה-50 שמרה ישראל על מדיניות של עמימות בכל הקשור ליכולת הגרעינית שלה. ההחלטה על עמימות נבעה במקור משתי סיבות עיקריות: ראשית, מניעת לחצים בינלאומיים על ישראל, בעיקר מצד ארה"ב, נגד פרויקט הגרעין של ישראל; ושנית, הרצון למנוע מרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון. עם השנים הפכה היכולת הגרעינית של ישראל לסוד ידוע ובכל זאת בחרה ישראל שלא לוותר על מדיניות העמימות.

מאז ימיו הראשונים של פרויקט הגרעין הישראלי חוו ישראל והמזרח התיכון שינויים גיאו-אסטרטגיים חשובים, אך אלו לא הביאו את ישראל לשקול מחדש את מדיניותה. עם זאת בשני העשורים האחרונים יצרה תוכנית הגרעין האיראנית איום ביטחוני מהותי למדינת ישראל. אם איראן תפתח יכולת גרעינית צבאית זה יהווה סוף למונופול הגרעיני של ישראל באזור. כחלק מדוקטרינת בגין, ישראל לא מוכנה להשלים עם מצב שבו מדינות אחרות באזור יפתחו יכולת גרעינית, ולראיה: מבצע אוסיראק בעיראק ופעולות מול סוריה. ייתכן שבמקרה של איראן ישראל תתקשה למנוע ממנה להפוך למדינה גרעינית או לפחות למדינת סף גרעינית.

השאלה מה על ישראל לעשות אם איראן מפתחת יכולת גרעינית נדונה לא מעט, האם גם מול איראן גרעינית ישראל צריכה להמשיך במדיניות העמימות? חוקרים מסוימים, ובראשם אבנר כהן, שמבקר כבר שנים את מדיניות העמימות של ישראל, טענו כי אם איראן תפתח נשק גרעיני, לא תהיה לישראל יותר ברירה, והיא תיאלץ לוותר על מדיניות העמימות שלה לטובת מאזן אימה יציב. אני נוטה להסכים כי במזרח תיכון גרעיני ישראל לא תוכל לקיים הרתעה גרעינית יעילה מבלי לוותר על העמימות.

התרחיש שלפיו ישראל מאבדת את המונופול הגרעיני שלה במזרח התיכון ונשק גרעיני מופץ למדינות נוספות באזור הוא בהחלט מדאיג ולא רצוי. עם זאת ייתכן שלתרחיש זה תהיה גם תופעת לוואי חיובית – האפשרות שתיפתח דלת לביסוס שיח בנושא נשק גרעיני במזרח התיכון. אם ישראל תיאלץ לוותר על מדיניות העמימות ותהיה לראשונה חופשייה לעסוק בנושא הגרעין, כולל הגרעין הישראלי, ומדינות האזור תצטרכנה לנהל משא ומתן כדי לשמור על מאזן אימים יציב ולמנוע הסלמה, ייתכן כי סוף סוף אפשר יהיה להתחיל בשיחות אמיתיות בנושא בקרת נשק במזרח התיכון ולא יהיה זה רק מס שפתיים על מזרח תיכון ללא נשק גרעיני. כמובן בתנאי שישראל ושאר מדינות האזור תדענה להפוך איום להזדמנות.

בזמן המלחמה הקרה החשש ממלחמה גרעינית דחף את המעצמות הגרעיניות לשיתוף פעולה בתחום בקרת הנשק, ולבסוף להסכמים להגבלה ואף לפירוק של כמות משמעותית ממאגרי הנשק הגרעיני שלהן. סביר להניח שמזרח תיכון גרעיני יהיה הרבה פחות יציב מהעולם הדו-קוטבי של תקופת המלחמה הקרה, אך ייתכן שדווקא הסכנה הגבוהה תעזור להתגבר על העוינות הרבה בין המדינות ותוביל לשיחות על בקרה ואף פירוק נשק. אומנם אל מול האיום של מלחמה גרעינית שיחות בקרת נשק לא נתפסות כנחמה גדולה, אך ייתכן כי הן תובלנה לקידום תהליכים של נורמליזציה במזרח התיכון.

עמדתה של ישראל לאורך השנים בכל הנוגע לשיחות בקרה ופירוק נשק גרעיני הייתה כי קודם שתסכים להשתתף בשיחות כאלו, יש צורך בשלום כולל וביציבות במזרח התיכון. ולמרות זאת, ייתכן שבמקרה זה התהליך יהיה הפוך ושמשא ומתן על בעיית הגרעין במזרח התיכון יוביל בהמשך ליותר שיתוף פעולה ואמון בין המדינות ואף להתקדמות תהליך השלום. אחרי הכול לעיתים כל מה שצריך כדי לקרב בין אויבים הוא איום משותף.