ישראל חוזרת ומצהירה, כלפי פנים וכלפי חוץ, כי היעד הלאומי שלה הוא הסכמי שלום עם כל שכנותיה, לרבות האוכלוסייה הפלסטינית שביהודה ושומרון. אולם מימיה הראשונים היא מנהלת מלחמת פינג-פונג לאורך גבולותיה. כל פיגוע וכל תקרית-אש גררו תגובה מיידית. פעולות התגמול והענישה השתכללו מאוד לאחר שהצטיידנו ביכולת אווירית משמעותית. יתרון המטוסים אִפשר לנו תגובה מיידית, ממש דקות ספורות לאחר האירוע.
ראשי המדינה ושרי הביטחון בעבר ובהווה דגלו ודוגלים באותה מדיניות "פינג-פונג". אפילו ראש הממשלה משה שרת, המדינאי הישראלי שחיפש הידברות והסכם שלום, לא עמד בלחץ שהפעילו עליו שר הביטחון פנחס לבון, והרמטכ"ל משה דיין.
היחיד שדחה הצעה לפעולת תגמול מיידית היה לוי אשכול, אשר כיהן כראש הממשלה וכשר הביטחון, ואשר מצא עוז בנפשו לומר ללובשי המדים: "קינדרלעך, הפנקס פתוח והיד רושמת". ואכן, ישראל לא הגיבה מיידית אלא המתינה כמה ימים – והשמיים לא נפלו.
רבים בינינו נוטים לחשוב כי "הערבים מבינים רק שפה אחת, שפת הכוח", אולם כלל לא העמדנו זאת במבחן. איננו יכולים להתעלם מן השקט הכמעט מוחלט השורר לאורך הגבולות עם מצרים וירדן. אפילו בגבול הלבנון, שמעברו השני ניצבות רקטות רבות המופנות לעבר שטח ישראל, נשמרת זה 19 שנים הפסקת אש כמעט מוחלטת, וכדאי גם לזכור מי הצד אשר הסלים את התקריות בגבול הלבנון.
ברור לי כי עלינו להיות מוכנים לאפשרות ששכנינו-אויבינו יפרשו את גישת "הפנקס הפתוח" כחולשה ויבקשו להעמידנו במבחן, אולם כדאי לזכור כי הגבול הסורי הוא גבול שקט. איש לא ציפה מאיתנו להתערב ולהסתבך במלחמת האזרחים. ראש הממשלה אהוד ברק החליט לשים קץ לתקריות בשטח לבנון, ובִּן לילה פינה את כל כוחות צה"ל מלבנון. ובינתיים השקט בגזרה זו נשמר.
לדעתי, עלינו לנסות שוב את שיטת "הפנקס פתוח" ולא להיחפז ולהגיב אוטומטית. אני קורא לצמרת הביטחונית לאמץ את חוכמתו של לוי אשכול, מנהיג שידע לגלות איפוק. אם לא ננסה – לעולם לא נדע מה החמצנו.
13 תגובות
שיגלה איפוק. דוקא מנהיגי המרכז שמאל ינסו להוכיח אם יבחרן שהם לא מוותרים
לבין מי שרק רוצה להוכיח שיש לו יותר גדול.
נכון מאד. ישראל צריכה לנהוג באיפוק. כנראה שראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו שומע בעצתך. הוא מנהיג את המערכה של ישראל נגד הברברים בעזה בשום שכל ומתינות. כך גם בתחומים אחרים. הוא לא נענה לדרישותיהם של בנטים וסמוטריצ'ים "לחסל את החמאס". כל הכבוד לביבי. ראש ממשלה שאפשר לסמוך עליו.
עם כול הכבוד, הנושא חשוב וראוי לדיון, אבל הדוגמאות המוצגות כאן כתומכות במדיניות ה"איפוק"- אינן רלוונטיות, וניתן לטעון בכולם- דווקא את ההיפך..
השקט בסוריה נשמר כי הסורים לא יזמו פעילות צבאית נגד ישראל, אופן הנסיגה החפוזה של ברק מלבנון 2000 (לא עצם היציאה משם)אכן נתפסים עי החיזבללה כחולשה, וקשה לאמר שנשמר השקט..כתוצאה מנסיגה זו וגם לא לאחר מלחמת לבנון השנייה וודאי שלא בהימצאות ישראל תחת איום מאות אלפי רקטות.. איפוק??
אתה צריך לדעת שמלחמת נסיגה, או קרב מאסף כפי שנקרא בשפה מקצועית, היא צורת הקרב הקשה ביותר. בדרך כלל היא מלווה בהרוגים, פצועים ונזק רב לציוד ולתשתיות.
הבעיה העיקרית בנסיגה מלבנון הייתה שמירה על חיילי צה"ל הנסוגים. כל היתר היה בטל בששים. הנסיגה משטח כה גדול עם כל כך הרבה חיילים נעשתה במהירות, במיומנות ולכן לא נהרג או נפצע אף חייל עד שהאחרון שבהם סגר את שער פטמה.
בכל מקרה אי אפשר היה להגיע להסכם עם המחבלים או עם ממשלת לבנון.
מכל מקום זה היה הישג יוצא מן הכלל של מנהיגות אהוד ברק – ואם כיהן כראש ממשלה וזה הישגו היחיד – דיינו.
ומה החיזבאללה חושבים על הנסיגה וכו' – בהזדמנות אחרת.
דגני ידידי
תרשה לי לחלוק עליך בנקודה זו (שאינה קשורה לפוסט). מהלך צבאי אינו נמדד באפס נפגעים (מדד חשוב מאד ללא ספק) אך לא זה העיקר אלא המידה שעמד במטרות המלחמה. לאחר שנגדיר את המטרה- נוכל לשפוט האם האופן בו נסוג צהל מלבנון (שכאמור אין לנו מחלוקת לגבי הצורך בכך) היה אכן הישג צבאי ראוי, או שמא יאמר "הכישלון שבוצע בהצלחה רבה מאד.."
אגיב בקיצור. המטרה – לנצח. הערבים – כולם – יודעים שהם לא יכולים להביס את ישראל. על כן אצלם נחשב לניצחון אם הם מצליחים להרוג חייל ישראלי. אז הם חוגגים ומחלקים תופינים בקרנות הרחוב. על כן כדי שאנו נשיג ניצחון עלינו למנוע מהם ניצחון. דהיינו לדאוג שאצלנו אף חייל לא יהרג. זו המשמעות של המאבק שלנו כיום. לשם כך אנו בונים מחסומים על הגבולות ומפתחים אמצעי ירי מנגד כולל מזל"טים וכו'.
ההצלחה כיום נמדדת בראש וראשונה באפס נפגעים. אני יודע שקשה להבין זאת. אולם חייבים להתקדם עם החשיבה האסטרטגית. אנו לא חיים ב- 1948 כאשר במלחמת העצמאות נהרגו כ- 6000 חיילים.
נגעת בלב הבעיה, אנחנו כבר שכחנו מה זה לנצח במלחמה, לכן אנו נגררים ממבצע למבצע, ומאות אלפים חיים תחת צבע אדום ובמקלטים וילדיהם משתינים במיטה.
כאשר המטרה מוגדרת "אפס נפגעים"- לא ניתן להכריע אויב, להיפך, זה רק מעודד אותו ונוסך בו תקווה שהוא יכול לנצח, אם לא היום- אז מחר, ראה כיצד החמאס מהתל בנו ואת התוצאה אתה תראה לבטח בעימות הבא (ללא ספק),
העובדה היא שממבצע למבצע- מספר חללינו רק עולה, ובכך אתה בדיוק משיג את ההיפך מ"אפס נפגעים"
כאשר בתקשורת כול חלל הוא כישלון צבאי, וכאשר מפקדים נסמכים על איי פאד, לא זזים בלי עורך דין צמוד, מוציאים פקודות "כיסוי תחת" ורושמים הכול לקראת וועדת החקירה הבלתי נמנעת- ככה לא מנצחים במלחמות, רק דוחים ומעבירים את הבעיה מ"לא בקדנציה שלי" לכתפיו של הבא בתור.
לא רק שנגעתי בלב הבעיה אלא הגדרתי במפורש מהו ניצחון בעידן שלנו.
לא ראיתי בפירוט שלך מהי הגדרתך לניצחון.
פירטת את הקשיים ונכנסת לאופן תפעול הצבא.
התייחסת לפרדיגמות שהיו מקובלות בעבר.
אנא נסה להגדיר מה לדעתך ייחשב לניצחון בימינו. מה המחיר שיש לשלם עבורו וכיו"ב.
שאלת ואשיב בקצרה
תורת הביטחון של ישאל (עדיין) נסמכת על שלושה אלמנטים ברורים: הרתעה, התרעה, הכרעה. שלושת אלה כמעט אינם באים לידי ביטוי היום: גורם ההרתעה נשחק לחלוטין, התרעה- יש לקוות שעדיין תהיה, והכרעה- וודאי שאינה קיימת לפחות במה שנוגע לכול המלחמות האחרונות החל ממלחמת לבנון הראשונה וכלה בכול הסבבים עם רצועת עזה.
גם אם אנחנו בעת הזו לא בעידן של מלחמות בין צבאות אלא בקרבות התשה מול ארגונים/מליציות סמי מדינתיים המסתתרים מאחורי אזרחים "לא מעורבים" כביכול, עדיין ניתן להגדיר מטרות הכרעה למשל: השמדת כול מערך הטילים שבידי חיזבאללה, חשיפת כול מנהרות הטרור, או חיסולה של ההנהגה הצבאית של החמאס, או אפס ירי על ישובים מרצועת עזה- כדוגמאות להגדרת מטרות צבאיות.
לשיטתך, גורם ההכרעה אינו רלוונטי כי לדבריך המטרה היא " לדאוג שאצלנו אף חייל לא יהרג. זו המשמעות של המאבק שלנו כיום". עם כול הכבוד- זו אינה הגדרת מטרה לצבא. אני בספק האם באמת התכוונת לכך, שכן למיטב הכרתי צבא אמור להגן על הריבונות ושלמות האזרחים ולא להיפך…אמנם קשה היום כאמור להגדיר מטרה במונחים של אפקטיביות בדיוק כפי שקרה לנו במבצע צוק איתן כשהקבינט לא היה מסוגל להגדיר לצבא מטרה מבצעית בהיעדר מדיניות ברורה ונחושה, אך "להימנע מפגיעה בחיילים" היא מונח של יעילות ולא יעד אופרטיבי צבאי או מדיני. וניצחון- היא המידה בה מושגת מטרת המלחמה
צר לי – אך אינני מסכים עם דבריך. לגבי תורת הביטחון אתה ממש לא מדייק. דילגת לגמרי על כלכלה, יחב"ל, יחסי עלות-תועלת ועוד.
לגבי הרתעה – מה פתאום? גורם ההרתעה לא נשחק לחלוטין. לעניין ההתרעה – היכולת המודיעינית של ישראל השתפרה לאין שיעור. ולגבי הכרעה – נשאלת השאלה מהי הכרעה. תהרוג את מפקדי הטרור – לא יהיו אחרים? תשמיד את כל טילי החיזבאללה – כמה זה יעלה בדם ובדמים? כמה אחרים תהרוג? תכבוש את כל לבנון?
לדעתי יש לישראל מדיניות ביטחון מתקבלת על הדעת. אני חוזר במה שאמרתי – מצבה האסטרטגי של ישראל לא היה אף פעם יותר טוב. אין כל סיכון רובץ על המדינה (לא כולל איראן שגם יומה יגיע) לכן הגענו למצב שבו ה- "ונשמרתם לנפשותיכם" הוא הגורם הקובע.
ממש לא ממהר לנסות להכות בחמאס וזה אפילו גורר עליו ביקורת מימין.
מסכים אתך. נו – ואם נהרוס את משטר החמאס בעזה – מה יהיה אחר כך? אלה מימין שמותחים ביקורת על ביבי בעניין זה טועים בגדול. הוא בהחלט פועל באחריות ובשכל ולא רק בעניין עזה.
האמת לומר – מאד חבל שהוא מסובך בתיקי האלפים במקום להתמסר לניהול ביטחון המדינה.