את עיקרי מאמר זה כתבתי לפני יותר מעשר שנים, ולמעט שינויי נוסח לא מהותיים הוא מובא כאן כפי שנכתב במקור. דווקא משום כך אני מפרסם אותו כעת, בין היתר בשל העובדה שכמעט דבר לא השתנה.
מלחמת ישראל בעזה היא מהמלחמות הצודקות ביותר שידעה האומה. זוהי מלחמה של מדינה מותקפת, שחיי תושביה מאוימים במשך שנים. זוהי מלחמה, שמדי שחר ונשף תושביה אינם מרגישים שיש מקום מסתור להם, לילדיהם או להוריהם. זוהי מלחמה, שבאה לתת מענה לאם השולחת ילדה לגן הילדים או לבית הספר וחרדה כל דקה מחמת אי-הידיעה, האם חייו של עוללה בטוחים או שמא כל רגע נשקפת לו סכנה. זוהי מלחמה בשמם של ילדי בית ספר המתכנסים תחת שולחנות כאשר נשמע "צבע אדום" במערכת הכריזה. זוהי מלחמה שקוברת אזרחים חפים מפשע, מכיוון שהצד השני יורה מבלי שאיש בעולם הרחב נותן דעתו לכך, שאי שם במזרח התיכון יש מדינה שבה חיים ילדים, מבוגרים וזקנים שעומדות לרשותם 15 שניות בין פיצוץ לבין מחסה.
ומדוע, אם כך, מדינת ישראל אינה מנצחת במלחמה הצודקת הזאת? ישראל אינה מנצחת מכיוון שהיא אינה מבינה את מהותה של המלחמה שכפה עליה האויב, קרי חמאס ופטרוניו. היא אינה מודעת לכך שהמלקחיים של זרועות המלחמה החמאסית חדות גם בצד הפוליטי וגם בצד ההסברתי, לא פחות מאשר בצד הלוחמני וההתקפי.
ישראל נאבקת בהצלחה בכוח הלוחם, אך נאבקת בקול ענות חלושה בחמאס הלוחם הפוליטי, שהוא חזק יותר, חכם יותר ויסודי יותר מאשר מדינת ישראל. במתקפה הפוליטית אין "צבע אדום" ואין התרעה מתי יש להיכנס למקלטים, ולמעשה, מעולם לא הוכרזה במלחמה זו הפסקת אש.
מיום שאיראן קבעה שמדינת ישראל היא בת מוות ויש להשמידה – והעולם עבר על כך לסדר היום – לא יכולה ישראל לצפות, שעל איומים פחותים מכך, תתקבל תגובה אחרת בעולם.
מה גרם למלחמה להתנהל בצורה כזאת? בטרמינולוגיה הישראלית, כמו בזו העולמית, קיימת הנהגת חמאס הצבאית והנהגת חמאס הפוליטית, כאילו יש הפרדה בין השתיים. וההפרדה הזאת אכן קיימת, ולא רק לכאורה. חמאס הצבאי אינו לוחם יום יום, 24 שעות ביממה. הוא פועל לפרקים, מגביר או מקטין את פעילותו בהתאם לאפשרויות, ואורב לשעת כושר להנחית את מכותיו. את נשקו, את תחמושתו ואת אימוניו מכין חמאס הפוליטי, אשר מנגד, לא נח לרגע. הטרור הפוליטי עוסק בפעילות טרוריסטית יום יום, שעה שעה. הוא מגייס לצידו בעלי ברית ומכין את התמיכה הציבורית. הוא בונה את מערכת ההסברה המבוססת על שקרים או על חצאי אמיתות, ומצפה לסיוע הצבאי כדי להשיג ניצחונות פוליטיים.
האוניברסיטה הגדולה ביותר ללוחמת טרור הייתה בווייטנאם, כאשר צפון וייטנאם נלחמה בארה"ב ויכלה לה. משפחות רבות מארגוני הטרור העולמי באו ללמוד את הפלא, כיצד יכלה וייטנאם הקטנה למעצמה החזקה בעולם. ארגוני הטרור העולמי השקיעו בלימודים אינטנסיביים, ואימצו את שיטות הלוחמה, החל מפעילות טרור ספוראדית של פיצוצים בקרב צבאות ארה"ב ותומכיה, עד לבניית מנהרות הצ'ו צ'י שאפשרו פגיעה בכוחותיה האדירים של ארה"ב, בעודן שומרות על הווייטקונג מפני תקיפה אווירית או קרקעית, על ידי המבוכים האדירים שנבנו סביב סייגון. במקביל – ניצחונה של וייטנאם היה מותנה גם ביכולתה לגבש תמיכה עולמית בקואליציות בין-לאומיות, אשר תקפו את אמריקה מבית ומחוץ והקלו על תבוסתה הפוליטית, שאפשרה לזרוע הצבאית להגיע להישגים.
כוונתי לשמאל הרדיקאלי בכל מדינה, בשמאל הליברלי המסורתי. מדובר בשמאל אינטלקטואלי ובעוד תאים רבים בלתי תלויים, אשר התגייסו לתמיכה במאבק בבירות העולם ובתוך ארה"ב עצמה. המאבקים כללו תמונות זוועה, חלקן "מפוברקות", פרסומים שקריים או חצאי אמיתות וכל יתר המרכיבים של מלחמה פסיכולוגית ומלחמת "פרופגנדה" מבית מדרשו של גבלס.
המלחמה על דעת הקהל הייתה המרכיב העיקרי שהביא לתבוסה האמריקנית.
חמאס מיישם את לקחי מלחמת וייטנאם בכל צעדיו, וכל מי שרוצה להשיג הכרעה בהתמודדות עימו, חייב, בראש ובראשונה, ללמוד את מלחמת וייטנאם ולהבין כיצד פועלים תלמידי הטרור בעקבות הלקחים ממלחמה זו.
יש להבהיר, ההשוואה לווייטנאם אינה צודקת, שכן המאבק של וייטנאם עם ארה"ב לא דומה בכלום למאבק של הטרור העולמי עם ישראל, אך המתודות דומות מאוד וחשובות מאוד, בפרט משום ששם הונחו היסודות למלחמת גרילה משולבת פוליטית-ציבורית וצבאית.
חמאס, בצדק, יראה את המלחמה בעזה כניצחון. ישראל אינה זוכה לתמיכת העולם בהכרה לצדקת דרכה בהגנה על חיי אזרחיה מפני מתקפות אכזריות. בכל מקום אחר בעולם כאשר מדינה מותקפת, לא רק שמותר לה, אלא היא חייבת להגן על תושביה, אולם חמאס קבע כללי משחק אחרים ולפיהם העולם מתיר לארגון להמשיך לתקוף ולפגוע באזרחים, וכאשר ישראל יוצאת להגנת אזרחיה, העולם קורא לה, לישראל בלבד, להפסיק את האש.
זהו הישגו הגדול של חמאס כיום: כלל הברזל שלו – שהוא יכול לתקוף את ישראל כאוות נפשו, ולישראל אסור להגיב – איננו מופר.
החלטת מועצת הביטחון כי כל מדינה המותקפת על ידי צבא טרור, כדוגמת חמאס, מוזהרת לבל תגיב, כיוון שהחוקים הקיימים בין מדינות אינם חלים על טרוריסטים, היא סטירת לחי לישראל ולעולם החופשי, שאינו מבין עד כמה ההחלטה הזו מסוכנת.
זאת ועוד, תומכי הטרור, ששנים עוסקים בגיבוי ובתמיכה של כוחות אלה, מתאחדים בתקופה זו כדי להגן על הטרוריסטים ולהעניק להם את הניצחון הפוליטי הדרוש להם בזמן המלחמה.
ונצואלה, הרחוקה מהמזרח התיכון כרחוק מזרח ממערב, היא דוגמה בולטת למה שמתרחש גם במדינות אחרות בעולם. האינטרסים שלה הם אנטי-ארה"ב והיא מחפשת קואליציות ובונה אותן מתוך מגמה להשתתף בעתודות כוח חדשות, בעולם המתארגן פוליטית מחדש.
ניתוק היחסים של מדינה מעין זו עם ישראל איננו יוזמה אקראית, אלא מהווה שיא בעבודה רבה המושקעת על ידי הטרור הפונדמנטליסטי בכל מדינה ברחבי העולם, במגמה ליצור כוחות פוליטיים וקואליציות שיסייעו להם בעת הצורך. בוונצואלה, כמו גם במדינות אחרות ברחבי העולם, מתבצע חריש עמוק בדעת הקהל, בעיתונות ובהנהגה הפוליטית, תוך ניסיון לבנות הנהגות פוליטיות מתאימות, בהסתמך על הקהילות המוסלמיות שנבנו בשנים האחרונות בעשרות ממדינות העולם, ואשר אינן קהילות מהגרים תמימות, אלא מהוות חיל חלוץ של צבא הפונדמנטליזם, שאחת ממטרות מאבקו היא להשיג השפעה פוליטית ברחבי העולם.
מאחר שמאמצינו במלחמה הפוליטית אינם עומדים באותו קנה מידה עם מאבקנו הצבאי, הרי ששילוב המלקחיים שלנו אל מול הזרועות המאיימות של הטרור העולמי, אינו נותן לנו את הכלים לנצח במלחמה כפי שהיא מתנהלת היום. וככל שנקדים להבין זאת – נוכל לנצח בעתיד.
20 תגובות
מלווה כמובן בעוצמה
אבל שלום
הסברה כשלעצמה לא תצליח להסביר משהו שהוא לא הגיוני
אמת כתבת
ההגדרה הנכונה היא מילכוד בו בדרכ מי שנחשב נחות מבחינת הכוח הצבאי, מצליח לגרור את מי שנחשב חזק למקום בו אינו יכול להביא לידי ביטוי את כוחו, וכך להביס אותו. כך בדיוק, הכניסה עצמה ישראל למעשה במו ידיה לתוך החול הטובעני הזה במו ידיה מתוך חוסר הבנה מוחלט את תרבות האויב, והיא במצב בו כול תנועה שהיא עושה- רק מגביר את שקיעתה
איך נחלצים מבור של חול טובעני? בדרכ כלל כאשר מישהו מבחוץ מושיט לך מקל לאחוז בו..
אתם חייבים להפוך את הדיסקט. אין היום סכנה לשרידות ישראל כפי שהייתה בעבר הרחוק. הערבים כולם, כולל החמאס יודעים שאין להם סיכוי להביס את ישראל. הם רואים כניצחון אם הם מצליחים להרוג חייל ישראלי. או למצער אזרח. אז הם מחלקים ברחובות עזה תופינים ועושים פאריחאן. המטרה שלנו היא להגן על חיי חיילינו ואזרחינו, ולהניח להם להתבוסס בדרק של עצמם. כך קורה במשך השנה האחרונה סביב רצועת עזה. ישראל נוקטת מדיניות נכונה. את העבודה חייבים לעשות באמצעות אש מנגד. מהאוויר היבשה והים. לא להיכנס לעזה. יתכן שיש להעצים את המכות שמנחיתים עליהם, כולל סיכולים ממוקדים, עד שנגיע למצב שבו הם יפנימו שאין להם תוחלת בהפעלת טרור נגד ישראל.
אני שב ומזכיר – המטרה העליונה שלנו היא שאף חייל או אזרח לא ייהרגו. כמדומני אנו מאד קרובים למטרה זו. יש להשלים את אמצעי המיגון סביב הרצועה ולאמן את החיילים להימנע משגיאות.
לגדעון שניר היקר – ישראל לא מובסת. לא שוקעת בחול טובעני. אני מתפלא על דבריך אלה.
בעיק'רון הניתוח שלך נכון לגבי מה שישראל צריכה להביא לכך שהם יבוססו במדמנה של עצמם. אבל במציאות אלפי תושבי עוטף עזה הופכים לנכים נפשית, עקב אוזלת יד שמצביעה על המילכוד בו ישראל נמצאת.
אני מסכים שההגדרה "מובסת" היא קיצונית ואינני שותף לה, אבל אנחנו רחוקים "מצהלות שמחה".. כמה זמן אתה חושב שתושבי העוטף יחזיקו מעמד ולמה הם בכלל נדרשים להקרבה הזו כאשר ישראל נחשבת למעצמה הצבאית החזקה ביותר במזרח התיכון?
מה לדעתך ישראל צריכה לעשות מחר בבוקר כדי להשיג את מה שאתה חושב שישראל צריכה להשיג?
את מה שישראל הצהירה שתעשה במידה והחמס יפר את השקט יום לאחר ההתנתקות ולא עמדה באף מילה
חוזר להבטחות מתן וילנאי וחיים רמון בעניין זה
בסדר. וזה מה שיבטיח שלא יזרקו אל העוטף פצמ"רים, רקטות למיניהן ובלוני תבערה?
אני חושב שכן
כאשר אמר מתן וילנאי "אם רק יעזו לירות כדור אחד.." ולא עשו דבר- זו הייתה הזמנה ברורה למה שהתגלגל עד היום.
"איפוק זה כוח" הרבו מפקדינו ורמטכלינו לאמר. גישה זו התחילה כאשר בגדה ירקו בפניו של חייל ואמרנו שזה "גשם". הפלסטינים ראו שזה עובר ללא תגובה משמעותית אז החלו לרגום באבנים ואנחנו אמרנו שזה "רק נוער שמחפש דרך להפרק קצת.." וכאשר לא הגבנו- הם למדו מהר מאד את הילך הרוח הישראלי ועברו לפצצות תבערה, רימונים, מטעני צד, ויותר מאוחר לסכינים וירי חי.
כי אנחנו חינכנו אותם לזה במו ריפיון ידינו!!
עכשיו אתה שואל, האם ניתן להשיב את הגלגל לאחור.
באיו"ש הרגו כ- 250 סכינאים וסכינאיות. על הגדר בעוטף במשך שנה הרגו כ- 200 ופצעו אלפים. זה נקרא רפיון ידינו?
וברצועה עוד הרס אדיר של נדל"ן שייקח שנים רבות לשקמו, אם בכלל.
על "מחאת הטייסים" שמעת?
אני מודה – יש בעיה.
בתוקף הנסיבות להערכתי מדינת ישראל נוהגת בחכמה. כמובן תוך מגבלות על הפעלת העצמה הישראלית האדירה.
אנא קרא לילד בשמו – מה לדעתך צריך לעשות שעוד לא עשינו?
דגני הנבון
אחד הדברים שממש מרגיזים אותי הם ההכרזות הישראליות אחרי כול סבב אלים כזה על "מכה קשה לחמאס" בליווי מספר המטרות שהותקפו..
כאשר אנחנו יודעים שהכול דברי הבל שכן לא "מספר" המטרות שהותקפו קובע ולא כמה בתים נהרסו שמבחינתנו נחשבים "מכה קשה" וגם לא כמה פצועים יש להם כי זה הדבר הכי פחות שמרתיע את הפלשטינאים. אדרבא- ככול שירבו תמונות ההרס מלווים בבובות המוטמנות באופן יזום בין ההריסות- כך החמאס משיג דעת קהל אוהדת בעולם.
מה לעשות? בדיוק מה שמתן וילנאי הבטיח לעשות ביום ההתנתקות ולדעת לפגוע במשלחים ולא בסכינאיות עם מספרים ביד. צריך לדעת במי לפגוע ולא להרדים אותנו ב"לרדוף אחר המפגעים עד לניטרולם"
לגבי מכתב הטייסים- כפי שכבר ציינתי בעבר, אנחנו סירסנו עצמנו לדעת עם חישוקים בלתי נסבלים שאת מחירם משלמים היום מאות אלפי תושבי הדרום, בדומה לדברי שמעון פרס על "מחיר קורבנות השלום"..
מתשובתך עדיין לא הבנתי מה עלינו לעשות שעדיין לא עושים. האם איננו מכים בהם במידה מספיקה?
האם לכבוש את עזה כדי לחסל את החמאס?
האם להגביר את הפצצות השטח?
האם להרוג את המנהיגים?
האם להרעיב את תושבי עזה?
האם להרוג בהם ללא אבחנה?
אנא תן לי להבין למה אתה בדיוק מתכוון.
דגני
הרי אתה לא מצפה שנפרט כאן את מגוון הפעילות שניתן לעשות.חזקה עלינו שמערכות הביטחון יודעות היטב מה לעשות בהנתן להם האפשרות לעשות זאת. גם כאשר יעשה באיחור ובתנאים הרבה יותר קשים מאשר אילו עשו את הנדרש במועד.
חבירה חסרת תקדים לארה"ב ולטראמפ שתומך בה ללא סייג. קשרים טובים עם רוסיה כפי שלא היה מעולם. חבירה לממשלות הימניות הפורחות באירופה. וכן הלאה. אבל הדיפלומטיה לא מבטיחה ניצחון. הנוסחה הנכונה היא חיבור של כוח ונחישות מצד אחד ונכונות ונדיבות כלפי הצד השני אם יגלה סימני שלום. אי אפשר יהיה לכופף אותם ולהכניע אותם רק בכוח.
מסכים לחלוטין עם כל מילה שכתבת, כולל נדיבות כלפי מי שיגלה סימני שלום. נכון שאי אפשר להכניעם רק בכוח. אולם רק בכוח אפשר להשיג שקט וגם זה לא לנצח.
ועל הממשלה שתקום להשקיע בכך.
הבאת שלום
לא יכולה להיות מטרה אחרת
ההגדרה של שלום היא "מצב בין המלחמות". ראה כמה מלחמות מתחוללות בעולם ממש בזמן זה. ראה לאורך כל ההיסטוריה הכתובה שכולה רצופה מלחמות.
בעידן שלנו המלחמות הפכו להיברידיות ולמלחמות טרור.
האם לדעתך תתארגן מלחמה רבתי נגד האסלאם הרדיקלי שאחריה יבוא שלום? מתי? לכמה זמן?
אנא צא מהנאיביות.
למען הדיון האקדמאי החשוב המתפתח כאן (שלא בכוונה), אני מבקש להכניס גורם נוסף והוא הבדלי תפיסת העולם והשפעתה על התנהלות המשא ומתן הבין לאומי, למשל זה המתנהל בין ארצות הברית וקוריאה הצפונית (ובעצם גם איראן) הנמצא בימים אלו אולי על שפת התלקחות שאיננו יודעים עדיין כמה היא מסוכנת.
בקצרה: האסטרטגיה המערבית המועדפת היום בהתמודדות בין הציוויליזציה המערבית והמזרחית היא זו המובלת עי אסכולת קאנט לפיה, משאת הנפש של האנושות היא להגיע לשלום (כפי שציין אורון בתגובתו כאן), שניתן להשגה עי דיאלוג במגמה של הבנה הדדית, ריצוי ופיוס. ברמה הטקטית ארה"ב פועלת כך מול קוריאה הצפונית וכאשר זה אינו מביא לתוצאות פונים המקרה הגרוע להפעלת סנקציות כלכליות תחת המחשבה שהעם התוקפן, ירעב תחת הלחצים הכלכליים ויפנה את זעמו נגד שליטיו להפיל את השלטון הרודני מחרחר המלחמה (ראה המהפכה הצרפתית). אסטרטגיה זו המופעלת עי נשיאי ארה"ב כמו קלינטון ואובמה מזה כ 25 שנה למעשה נכשלה, כי התרבות המזרחית הקולקטיביסטית (קונפוציאנית לעיתים) מסוגלת להעמיד את הישרדות קשרי המשפחה/ שבט/ קהילה/ אומה, במקום גבוה יותר מאשר רווחה כלכלית. כך בדיוק קורה גם בהתמודדות של ארה"ב מול אירן, וכך בדיוק קורה לנו בהתמודדות מול החמאס בעזה.
אני מבקש לאתגר כאן שתי הנחות יסוד מערביות/ליברליות: מטרת מלחמה אינה בהכרח להגיע לשלום, והשגת רווחה כלכלית אינה עומדת בהכרח בראש סדר העדיפויות של אומה. ולכן, הניסיון להשליך את תפיסת עולמך על זה של האחר, כאילו מדובר בחשיבה אוניברסלית- עלולה להניע לאימוץ פתרונות שגויים במשא ומתן הבין לאומי.
טראמפ מביא רוח אחרת, כאיש עסקים הוא מבין טוב יותר את הילך הרוח של תרבות המזרח, ומדבר בשפה שהם מבינים. בעיני רבים מאיתנו הוא נתפס נלעג, קמוט מצח נחות, אבל ראוי לבחון את תוצאות מהלכיו בזירה הבינ"ל בעיניים יותר מפוכחות.
ביחסי ציבור?
צריך להסיק את המסקנות…..