תובנות מליל קרב באשקלון

בדומה לישראלים רבים גם אני חשתי אתמול בפגיעה רצינית בגאווה הלאומית שלי (נכון! גם שמאלנים לוקים במחלה הזו) עת שמעתי על הסכם הרגיעה עם חמאס בעזה. אולם התגובה הרגשית הראשונה התחלפה עד מהרה באנחת רווחה. כמי שמקבל, כמרבית אזרחי ישראל, את העובדה שלסכסוך בדרום אין פתרון צבאי, לא נותר לי אלא להסתפק במצב הנוכחי כמות שהוא ולקוות שהממשלה הנוכחית, או הבאה אחריה או איזו שהיא ממשלה בעתיד, תוכל להשיג הסדר מדיני שיהיה קביל על כל הצדדים. בשלב זה אני מסכים עם ידידי ד"ר יצחק דגני ש"שמירה על חיי הישראלים, חיילים או אזרחים, היא המטרה העליונה של מערכת הביטחון הישראלית" (המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא, 9.10.18). אני גם מעריך את החלטתו של בנימין נתניהו – שאותו אני מתעב בפן האישי ובשל חוסר יכולתו לחתור להסדר מדיני עם הפלסטינים – שנקלע למצב של lose-lose situation ובחר באפשרות שתוביל לפחות נפגעים בשני הצדדים, גם במחיר אובדן מסוים בבסיס הבוחרים שלו.

הלחימה הפעם הייתה קצרה אך אינטנסיבית. קדם לה האירוע הדרמטי בחאן יונס, שמטרתו המלאה והסיבות לעיתוי שלו אינן ידועות לרובנו. רק בנס אירוע זה לא נגמר בטרגדיה נוראית, אובדן חיי אדם או נפילה בשבי של קצינים וחיילים מיחידות נבחרות. אירוע אחר שנגמר בנס הוא פגיעת טיל הנ"ט באוטובוס שהוביל חיילים רגע קצר לאחר שאלה ירדו ממנו. אני מקווה שמערכות הביטחון והדרג המדיני יפיקו את הלקחים הנדרשים, כי ניסים לא קורים בכל יום.

לפני קצת יותר מארבע שנים כתבתי בבלוג הזה על חוויותיי באשקלון בעת מלחמת צוק איתן. כאז כן עתה, אשקלון הייתה היעד המועדף להתקפת הרקטות והטילים של חמאס והג'יהאד האסלאמי. את המלחמה ההיא, שבה ביליתי ימים ולילות באשקלון כאשר עשרות טילים וטילי נגד חולפים מעל ראשי, העברתי ללא כניסה למרחב מוגן אפילו לרגע אחד. לתומי חשבתי שהתקפת הטילים הנוכחית תהיה דומה לקודמתה. חיש מהר הבנתי שמשהו כאן שונה לחלוטין. לא עוד טילים בודדים או בזוגות או שלשות, אלא מטחים שלא ברור כמה רקטות הכילו.

בסרטון המצורף למטה – שצילם שכן בבניין שבו אני מתגורר באשקלון ובו שהיתי בלילה האמור – רואים בבירור את היירוטים של כיפת הברזל ואת הרקטה המצליחה לחמוק ולפגוע בקרקע בתוך שטח ציבורי ובמרחק זעום מבנייני מגורים. מובן שאיני מומחה לחומרי נפץ, אך נדמה היה לי שגל ההדף שנוצר גדול בהיקפו. בקומות שמתחתיי התנפצו שמשות ואנשים ספגו פציעות קלות (מה שמלמד שלא היו במרחב מוגן). תוך דקות התאספו ובאו עשרות סקרנים כדי לחזות באזור הפגיעה, מתעלמים מהאפשרות לשיגור נוסף בהיותם בשטח שאי אפשר להסתתר בו.

הפגיעות האחרות במבנים, יחד עם הודעת הג'יהאד שהוא בודק רקטות עם ראש נפץ קרבי גדול יותר, יכולות להעיד שבעתיד אנו צפויים לנזקים שונים מאלה שהורגלנו להם. השאננות שהייתה מנת חלקם של חלק מהתושבים צריכה להתחלף בדאגה ובציות הדוק יותר להנחיות פיקוד העורף.

בית החולים ברזילי, שבו אני מועסק, עבר שינויים רציניים מאז המלחמה הקודמת. חדר המיון, מערך הרנטגן והיחידה לטיפול נמרץ עברו למבנה חדש, תת-קרקעי ומוגן לחלוטין, ובקרוב יעברו לשם גם חדרי הניתוח והמחלקה הכירורגית. סביבת העבודה נעשתה ידידותית למטופלים ולצוות ועתה ניתן לטפל בנפגעים רבים בלא חשש לפגיעה ישירה של טילים. נקווה שלא נזדקק לכל האמצעים הללו, אך הדעת נותנת שהעימות הבא אינו רחוק כל כך.

התופעה המצערת ביותר שהתגלתה שוב היא שישנם מאות ואולי אלפי בניינים שנבנו בשנות התפתחותה של העיר ואין בהם חדרי מיגון. בגלל הקונסטרוקציות הישנות בניינים אלה מועדים להרס נרחב בעת פגיעה ישירה. מכיוון שאין סיכוי מציאותי שהם ישודרגו במסגרת תמ"א 38, חובה על הממשלה לדאוג לביטחונם ושלומם של התושבים המתגוררים בהם. אמנם צחוק הגורל הוא שההרוג היחידי במתקפה הנוכחית הוא פלסטיני מחברון, אך בעימות הבא אני חושש שמספר הקורבנות בנפש יהיה גבוה יותר.

הרושם שלי הוא שבעקבות מהלך לא כל כך מוצלח של ממשלת ישראל, ארגוני הטרור בעזה קפצו על ההזדמנות לערוך תרגיל רטוב ולבחון אסטרטגיה חדשה של מתקפת טילים. שומה עלינו להבין אילו לקחים הם למדו ולהתכונן היטב לקראת הבאות.