"מלחמה היא המשכה של המדיניות"

בצל המלחמה שלא הייתה, לנוכח האפשרות לתקיפה באיראן ועל רקע תכנית "עובדה" עם תמיר פרדו, עלתה המתיחות בין הקברניטים, בהובלת ראש הממשלה, לבין הדרג הביטחוני.

המערכות של ישראל, הרשות המבצעת במיוחד, מורכבות יותר מאי פעם, ונדרשת אחדות פעולה של הארגונים השונים. השקעת משאבים בצבא וגם במה שאינו צבא מתחייבת מהערכת המצב באזורנו. הנהגת המדינה מתמקדת בבעיות שלפניה ולא רק במוסכמות מן העבר.

סוגיית איראן – איראן והגרעין, איראן ומעורבותה בהובלת הטרור הבין-לאומי באזורנו – רובצת לפתחנו יותר משנות דור. ולפי כל תחזית, בשנים הבאות ימשיך המזרח התיכון להיות מקום לא יציב. סימני שאלה גדולים תמיד מרחפים מעל לראשינו. כפי שאמר דונלד רמספלד, מזכיר ההגנה האמריקני: "כפי שאנו יודעים, יש דברים ידועים – ידועים כלומר דברים שאנו יודעים. אנו יודעים שיש כמה דברים שאיננו יודעים. אבל ישנם גם דברים לא ידועים לא ידועים, אלה שאיננו יודעים שאנו לא יודעים אותם, ואם מסתכלים בהיסטוריה של ארצנו ושל מדינות דמוקרטיות אחרות, הדברים בקטגוריה אחרונה הם הקשים מכולם".

מכאן שהצבא חייב להיות חזק, קיר ברזל, ערובה ראשונה במעלה לקיום מדינת ישראל – מדינת היהודים. "אסור לסמוך על ניצחונות העבר, ואסור לסמוך על חולשת האויב. המנצח בעבר יכול להיכשל בעתיד" (דוד בן-גוריון).

בספרו "על המלחמה" קבע קלאוזביץ: מלחמה היא המשכה של המדיניות. "האסטרטגיה מלמדת את השימוש המקשה את הקרבות כאמצעי להשגת מטרת המלחמה". מוועדות החקירה של מלחמות ישראל בחמישים השנים האחרונות עולה לקח מרכזי: האסטרטג – הקברניט – חייב להגדיר את מטרת הצד המבצעי של המלחמה, ולפיה להתוות את התכנית – ההישגים הטקטיים הרצויים. כך תורחב משמעותם של אלה מעבר לניצחון הטקטי. הבחנתו של קלאוזביץ בין אסטרטגיה לטקטיקה היא בין מטרה לאמצעי. המדיניות של הנהגת המדינה – הממשלה, הקבינט – קובעת את המטרות ואת הפרמטרים שבהן תופעל האסטרטגיה.

על פי קלאוזביץ, השלב הנמוך מקבל את מובנו ואת הצבתו מהשלב מעליו, וכך נוצרת המשכיות בין השלבים שממנה נובעת האחדות של המלחמה. המדיניות קובעת משימות של מצבי האסטרטגיה, והיחס בין שתי הרמות איננו של קביעה חד-סטרית, לינארית, מן המדיניות לאסטרטגיה, אלא יחס של תלות הדדית. הצלחה ברמה המדינית מותנית בהצלחה ברמה האסטרטגית, ואילו הצלחה ברמה האסטרטגית מותנית במסגרת שיצרה המדיניות. כדוגמה לכך אפשר להזכיר את "אסטרטגיית א-דאחייה" ממלחמת לבנון השנייה, שהטביע ראש אגף המבצעים דאז גדי אייזנקוט. בהתאמה, הרמטכ"ל דהיום גדי אייזנקוט מיישם את האסטרטגיה הזאת בעזה ובגולן.

הממשלה באמצעות צה"ל מיישמת את מחויבותה לביטחון אזרחי מדינת ישראל. בכך מושגת האסטרטגיה בחלוקת האמצעים הצבאיים ויישומם להשגת תכלית המדיניות של גישה עקיפה. האסטרטגיה היא המדיניות בהתממשותה במלחמה. קלאזוביץ ניסח זאת: להביא מלחמה או אחת ממערכותיה לסיום מוצלח. ולשם כך דרושה תפיסה שלמה של המדיניות הלאומית. ברמה זו האסטרטגיה והמדיניות משתלבות, והמצביא הוא בעת ובעונה אחת מדינאי.

אם מצביא יהגה רק בצד המבצעי הוא עלול לא לרדת לעומקה של הכוונה המדינית. לידל הארט רואה את האסטרטגיה רבתי, קרי המדיניות, כחלוקת תפקידים בין מדינאים למצביאים, ואילו קלאוזביץ רואה זאת כרצף.

ההתמודדות בין מדינות אינה רק צבאית אלא היא התמודדות חברתית, כלכלית, טכנולוגית ותעשייתית. האסטרטגיה חייבת להביא גורמים אלה בחשבון. לא רק להתמקד באיזה פריט נספח לעניין המבצעי, אלא להתייחס למכלול הרחב כגורם שווה ערך לגורם המבצעי, אחרת הצד המבצעי של המלחמה נעשה חסר משמעות.

ההגדרות המודרניות של האסטרטגיה הורחבו בגלל המורכבות וקשת המשתנים. כיום עלינו להביא בחשבון את האביב הערבי, את עולם הסייבר, את הבינה המלאכותית ועוד. גם במילון הצבאי האמריקני אסטרטגיה לאומית הינה "האומנות והמדע של פיתוח ושימוש של כוחות מדיניים, כלכליים, פסיכולוגיים וצבאיים כנדרש בשלום ובמלחמה לשמש תמיכה מרבית למדיניות וכדי להגדיל את הסיכויים של תוצאות רצויות בניצחון, ולהקטין את סיכויי התבוסה."

לראיה, בימים אלה אנו עוקבים אחר התנהגות הממשל האמריקני במגעיו עם צפון קוריאה בעקבות הפגישה השבוע בסינגפור בין הנשיאים טראמפ וקים ג'ונג און. אנו רואים גם את הודעת הנשיא טראמפ על יציאת ארצות הברית מהסכם הגרעין עם איראן ועוקבים אחר השלכותיה.

לפי קלאוזביץ, "המלחמה היא מכשיר מדיני", המשך של פעילות מדינית בהתערבות אמצעים אחרים. השיקול המדיני רחב מן השיקול הצבאי או הדיפלומטי, ולפיו יש לבדוק איזה אמצעי יוביל. התערבות הגורם המדיני בהכוונת המדיניות הביטחונית והמבצעים הצבאיים היא הכרחית. אין זה רק עניין של הוצאת הנחיות חד-פעמיות בעת מלחמה, אלא השתתפות עקבית בהכוונה המדינית של המלחמה שבמהלכה עולות בעיות שמצריכות קבלת החלטות מדיניות.

כאשר המדיניות קובעת מטלות לרמה הצבאית-ביטחונית עליה להתחשב בשיקולים צבאיים: מה ניתן להשיג בכוחות הצבא ומה מחירו של הישג זה. על הדרג המדיני להכיר את המכלול האסטרטגי (לא מבחינה טכנית) כדי לדעת מה אפשר לדרוש, מה יכולת הכוח ומה מגבלותיו. בעת שלום המדיניות צריכה להעניק לאסטרטגיה תנאים להצלחה באמצעות הקצאת משאבים לבניית הכוח, ואילו במלחמה המדיניות צריכה ליצור תנאים לפעולה צבאית באמצעות תנאים נוחים מבחינת האווירה הבין-לאומית.

ומן הצד השני, אם הקצונה הבכירה תשתקע רק בעבודה הצבאית המקצועית, ראייתה עשויה להיות צרה, עלולות להתפתח סתגלנות ורוח של "ראש קטן". ככל שמצביא יבין את הכוונות המדיניות, ככל שייטיב לעמוד על השיקולים בעיצובן, כן ישכיל לתרגם אותן לתכנית צבאית. בזכות נוכחותו בדיונים המדיניים תתחדד רגישותו להיבטים האסטרטגיים, רגישות שהעדרה עלול להזיק להבנת התמונה בשלמותה. כמו כן מן הראוי שלדרג הצבאי תהיה היכולת לביקורת צבאית בלי להתבטל בפני הדרג המדיני, כמו בהסכם הצבאי עם מצרים – איבוד העומק האסטרטגי עם פינוי סיני ומתקני ההתרעה המודיעיניים.

לסיכום, המדיניות היא המכתיבה לדרג הצבאי את המטרות, ובעזרת מטרות אלה הדרג המדיני יוצר את המסגרת שבתוכה האסטרטגיה צריכה לפעול. ואילו האסטרטגיה משקפת את המדיניות במסגרת מרחב התמרון והאילוצים. האסטרטגיה רחבה מהשיקול המבצעי הטהור, היא גלובלית ומעמיקה יותר.