להבין את תרבות היריב

תובנות בעקבות מלחמות צה"ל בלבנון
צילום של גדעון
ד"ר גדעון שניר

לאחרונה, בעקבות הפרק על מנחם בגין בסדרה "הקברניטים" וגם בעקבות ספרו (שיצא לאור בקרוב) של האלוף במיל' עמוס גלעד, שבה ועלתה סוגיית מלחמות צה"ל בלבנון. בספרו מתאר גלעד את התסבוכת המודיעינית/מדינית שאליה נקלעה ישראל לפני מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982, תסבוכת שנמשכה גם במהלך השנים ששהה צה"ל בלבנון. 18 השנים של דשדוש בבוץ הלבנוני, גבו מאות הרוגים מקרב חיילי צה"ל, גרמו נזק חמור לישראל מבחינת דעת הקהל העולמית, והסתיימו בנסיגה חפוזה שפגעה קשות בתדמיתה של ישראל וביכולת ההרתעה הישראלית.

כוונתו של אריק שרון, שר ביטחון באותם ימים, שנתמכה על ידי זרועות הביטחון, הייתה להתערב בסדר הפוליטי בלבנון על ידי תמיכה באגף הנוצרי כנגד שאר המיעוטים הדתיים (שיעים, סונים, דרוזים) שנאבקו זה בזה על השליטה בלבנון. שרון צידד בהתערבות אקטיבית במטרה להביא את הנוצרים, הנחשבים כבני ברית פוטנציאליים לישראל, לנקודת הכרעה ושליטה שבעקבותיה תיכרת עימם ברית שלום, אשר תאפשר לשים קץ לנוכחות הפלסטינית הטרוריסטית המאיימת על ישראל מהחזית הלבנונית לפחות, וכמובן תהיינה לכך השלכות נוספות על כל המרחב הערבי סביב ישראל.

אילו הצליחה תוכניתו של שרון, ניתן היה בצדק להצטרף לקריאת אוהדיו "אריק מלך ישראל". אבל היו, אומנם לא רבים באותם ימים (כולל כותב מאמר זה), שעל בסיס היכרותם את התרבות הערבית במזרח התיכון (כפי שגלעד מיטיב לתאר), הבינו שאין סיכוי להיתכנות מהלך כזה. לא יימצא המנהיג הערבי שישלוט על מדינה במזרח התיכון בחסות הכידונים של הצבא הציוני. אומנם מצרים וירדן חתמו על "הסכמי שלום", אך מתוך אינטרסים שונים לחלוטין ושלטונם לא נתמך בסיוע צבאי ישיר של מדינת ישראל.

התרבות הערבית מאופיינת ברמה גבוהה של קולקטיביזם שמשמעו סולידריות והזדהות עם יסודות הערכים הבסיסיים הקדומים ביותר. קולקטיביזם כזה מסוגל לאחד פלגים דתיים שונים, יריבים מרים ככל שיהיו, כנגד אויב משותף, במקרה זה, ישראל, כמייצגת את המערב ונמצאת בקו החזית בעימות הציוויליזציוני מערב/ מזרח. בשיר ג'ומאייל יכול היה לאהוד את ישראל עד מחר (אם בכלל), אבל לא יעלה על הדעת שיוכל לשלוט על לבנון, ומי מהמיעוטים המוסלמים יתמוך בו כאשר צה"ל הוא משענתו?

המחשבה הישראלית, שתפיסת העולם הערבית והלך המחשבה הערבי דומים לשלנו, מוטעית מיסודה ועלולה להוביל לאבחנה שגויה של הכוונות, המטרות והיעדים של הצד השני. גם הנשיא פרס שגה בכך כאשר תלה תקוות רבות באימוץ החזון "מזרח תיכון חדש", שלפיו ישראל תוביל מהלך של מודרניזציה חדשנית שתקפיץ את איכות חיי התושבים באזור ותצרף אותם לעולם המפותח של המאה ה-21, ומכאן לשלום בין עמי האזור. אכן חזון ותוכנית ראויים להערכה במונחי המחשבה הישראלית/מערבית, אך לא המקומית! כפי שעדיין יש המשתעשעים בתקווה דומה שיחסי ישראל-מצרים, למשל, ישתפרו נוכח שיתוף הפעולה האסטרטגי בין שני הממשלים מול אויב משותף, שיתוף פעולה שלהערכתי לא יבשיל מעבר למצב של "אי-לוחמה" במקרה הטוב, המאפיין את המציאות כיום.

לסיכום, המחשבה שהעמים באזורנו חושבים באותו סגנון "רציונאלי-מערבי-ישראלי", שגויה היא, ולא משום ייחוס נחיתות לצד זה או אחר, אלא משום שאנו עוסקים בתרבויות שונות, שלכל אחת מהן יש היסטוריה ייחודית שעיצבה ערכים תרבותיים שונים. ככל שנמהר להפנים זאת – כך ניתן יהיה לנסח אסטרטגיית הישרדות ריאלית יותר במזרח התיכון.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. מסכים עם כל מילה שכתבת. הייתי מוסיף עוד שהמצב הכלכלי\חברתי בעולם הערבי שמסביבנו ילך ויחמיר עם חלוף הזמן. על כן הלחץ על ישראל צפוי לגדול. על כן רק עוצמה ישראלית תגן עלינו ובכך טמון גם השת"פ עם מצרים ירדן ועוד מדינות ערביות שבדרך.
    על מנת לאשש את דעתך הייתי ממליץ לקוראים לקרוא את "התנגשות הציביליזציות" של הנטינגטון.
    חברים נכבדים – זו רק ההתחלה, ראה עזה ועפיפונים, למשל.

    1. דגני
      ללא ספק, ספרו של סמואל הנטינגטון 1996, הוא חובה לכול

  2. בגורמי חוץ. ללא תמיכת המערב אין לה קיום. ללא הסכמים עם אויבינו אנחנו עלולים להיות נאלצים לפעול כפי שאלה שמבטיחים את קיומנו יכתיבו. אני מכיר את השחץ הצוי. לא לשכוח שאפילו במבצע קטן ועלוב כמו האחרון שהיה בעזה נגמרו לנו סוגי תחמושת משמעותיים. כך היה כמעט בכל פרק לחימה. וההצבעות האו"ם שבינתיים מגינות עלינו כביכול. ואני לא מדבר על הצד הכלכלי. בקיצור כוחנות בלבד במצבה של ישראל לא מיטיב עימה.

    1. עוזי
      אני מניח שתגובתך מופנית לדגני שציין את חשיבות הכוח, ובכל זאת אתייחס ואומר שוודאי שלא על הכוח בלבד, אלא שבמזרח התיכון, להיות בעל כוח הוא תנאי הכרחי אם כי לא מספיק.
      ויותר אומר, שחשיבות הכוח הנפשי, הנחישות הבלתי מתפשרת להיאחז באדמת המולדת, הם שקולים לא פחות למספר הטנקים שיש לנו

    2. תודה על תשומת לבך והערותיך. מובן שמעמדה של ישראל לא נגזר מכוחנות בלבד.
      גם אני מכיר את השחץ המצוי. כיום השחץ אינו מבטא את מעמדה האמתי של ישראל במערך היחב"ל. הוא ממעיט ומינורי.
      לא אתייחס למשפט "ישראל תלויה לגמרי בגורמי חוץ". יש תלות מסוימת והיזון חוזר בין ישראל וארה"ב. כל יתר גורמי החוץ אינם רלוונטיים כיום בתוך המשוואה הזו.

  3. ולא מבין שלדעת הצד השני אנחנו מבינים רק כוח
    ולא מבין שאם אין פתרון גם אנחנו נצא נפסדים
    מוביל את עצמו לבעיה גדולה ונצחית שמחירה גבוה מאוד

    1. נגעת בנקודה מאד חשובה הראויה למענה, ובקצרה.
      נתחיל בכך ש כן, בכול משא ומתן יש להבין את הצד השני, לחפש יחד פתרונות משותפים, אבל לא להזדהות!, כי בכך אתה משמיט את בסיס צדקת הדרך שלך בדרך לאבדון. ברגע שאינך מבין את סגנון ההתנהלות של הצד השני המנסה באמצעים מניפולטיביים להעצים בקרבך את תחושת "האשמה" המזויפת לגורלו המר, שבמו ידיו גרם לכך (יזם שלוש מלחמות השמד מוצהרות והפסיד בהם), ובכך מחזק אצלך את הדעה שהאחריות לפתרון מוטלת באופן בלעדי עליך בלבד- אתה נמצא במדרון של אובדן השליטה על האינטרסים החיוניים ביותר שלך.
      שנית, מי שחינך את הצד השני ש"ישראל מבינה רק כוח" זה האופן בו ישראל מנהלת את יחסיה עם הטרור. כול נסיגותיה של ישראל נעשו לא מתוך מחשבה תחילה כאשר נדרש, אלא כתגובה מתוך לחץ הפעלת הכוח נגדה (ראה אופן נסיגת צהל מלבנון 2000, הסחר בשבויים, אי יכולת ההכרעה בכול המלחמות האחרונות בלבנון והרצועה, החשש מנפגעים המדכא כול יוזמה כאשר נדרשת). ישראל מנסה לחנך את כול העולם שיש להילחם בטרור, אבל היא הראשונה הנכנעת לו כדוגמת שחרור סיטונאי של רוצחים, הכלה של ירי טילים שיטתי על אזרחיה כאילו מכת טבע ולא מעשה ידי אדם וכו.

      היריב אינו טיפש, הוא מתרגם מיד את כול החולשות האנושיות של הציבור וההנהגה הישראלית, היעדר נחישות, רפיון הרוח, הפלגנות הפנימית, שאת כולם הוא מייחס לאי יכולת נפשית להתמודד מול הכוח המופעל מצידם. כול אלה רק מחזקים בקרבו את התקווה שהוא יכול לנו, ואם יתמיד- ישיג את יעדיו הסופיים.
      הטענה המרומזת שלך היא שישראל היא זו הצריכה להמציא את "הפתרון" הנתפס עי הצד השני כקבלת כול תנאיו. את לקח הטעות הזו כבר למדו ברק, אולמרט וליבני על בשרם, שכול הצעת פשרה שהציגו לא סיפקה את הצד השני, שבצדק מבחינתו אינו רואה סיבה לזוז אף לא במילימטר מתנאיו, כאשר ישראל בעצמה נסוגה מכול קו אדום שאי פעם הציבה לעצמה. ככה לא מנהלים משא ומתן אפקטיבי. ומחיר התנהלות זו יהיה עשרת מונים גבוה יותר מכול אפשרות אחרת.

  4. ללא ספק, תובנה חשובה ומעניינת,
    עכשיו לך שכנע את הצד השני.
    במקרה של ישראל, אילו קיבלו הפלסטינים את מטווה החלוקה של האו"מ (1947), ולא היו פותחים במלחמת השמד נגד היהודים במטרה המוצהרת להטביעם בים, אזי יתכן ולא היינו דנים בנושא הזה היום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך

צילום ש/ל של גולדה

אז כמו היום

הרהורים בעקבות נאום אבו-מאזן באו"ם