ואצלנו, כרגיל, אין צבעי ביניים

אז הנה אנו כבר בעיצומו של מה שכיניתי בעבר "מאי הנפיץ", והמתיחות באזור תחרוג ככל הנראה עוד הרבה מעבר לחודש זה. וכבר נשמעים בקרבנו הקולות האופייניים לנו, כמי שרואים כמעט כל דבר ובכל תחום בצבעי שחור ולבן, כי במציאות הישראלית כמעט אין צבעי ביניים, הכול נתפס בגוונים של מלחמה (כך גם בספורט ואפילו באירוויזיון). על כן מצד אחד יש כבר השואלים אם לא הגזמנו בעוצמת התגובה, ומצד שני יש הטוענים כי במוקדם או במאוחר ניאלץ לתקוף אף את הצבא הסורי, בשל היותו המארח של הכוחות האיראניים.

הפעם ארחיב דווקא בנוגע ליכולות הטכניות והמבצעיות שאליהן נחשפנו שוב בימים האחרונים, ולתוצרי הלוואי של התקיפות האחרונות בסוריה. כאמור, חובבי קצוות אנו, ולכן נוטים להאדרה של כל האמור והקשור באיראן ובצבאה. אמנם, מדובר באומה בת 82 מיליון תושבים, אומה בעלת היסטוריה מפוארת, והעם האיראני הרי נודע לאורך הדורות כעם סבלן, מתוחכם, ובעיקר מניפולטיבי. מבלי לסתור עובדות אלו, אך לשם האיזון, יש לזכור כמה עובדות יסודיות. זה שנים שאיראן שקועה עד צוואר במשבר כלכלי קשה, שהמשכו או העמקתו עלול לאיים על המשך המשטר הנוכחי. האמברגו רב השנים הותיר את הצבא ובעיקר את חיל האוויר האיראני מיושנים וכמעט נטולי כוח, ומעל לכול, סוריה נמצאת כ-1,600 ק"מ מאיראן. על כן הפעילות האיראנית בסוריה התמקדה עד לאחרונה בעיקר בהצבת מומחים ומפקדים שציידו באמל"ח את המיליציות שסרות למרותם, ואלו אכן נוהלו בהצלחה לא מועטה בלחימתם לצד השלטון המרכזי בסוריה.

ואם כבר בצבא האיראני עסקינן, הרי בפעם האחרונה שהצבא האיראני נטל חלק במלחמה כוללת, בסמוך לאדמתו שלו ואף עליה ממש, התוצאות לא היו מרשימות במיוחד. שמונה שנים נמשכה מלחמת איראן-עיראק, שרובה התנהלה בסגנון מלחמת העולם הראשונה – כולל שימוש בגז. המלחמה הסתיימה בתיקו וללא שום הישג, לא לצבא האיראני ולא לצבא העיראקי, ושני הצדדים הותירו אחריהם כמיליון חללים ונזקים כלכליים אדירים. אם נחזור לנציגי הצבא האיראני בסוריה, במהלך השנה האחרונה, בד בבד עם הניצחונות בסוריה, החלו האיראנים צוברים על אדמת סוריה תשתיות וסוגי אמל"ח שהכתובת הרשומה עליהם היא ישראל, כולל כלי טייס בלתי מאוישים ומגוון רחב של רקטות ובעיקר טילי קרקע-קרקע לטווחים שונים. בתחום הטילאות האיראנים אכן הגיעו להישגים מרשימים, אך לכך רק אוסיף שעם טילי קרקע-קרקע אפשר לשבש חיים, להטריד, לגרום לנזקים בתשתיות וביעדים אסטרטגיים, וכמובן אף להפיל חללים, אך טילים לבדם אינם מכריעים מלחמות.

בטרם נעבור לצד שכנגד, קרי אלינו, נקפוץ לרגע כמעט 45 שנים לאחור. ביום ה-7 בחודש אוקטובר 1973 יצא חיל האוויר למבצע "דוגמן 5", מבצע שנועד לפגוע במערך טילי הנ"מ הסוריים בחזית, מערך צפוף שכלל 25 סוללות. 60 מטוסים, בעיקר פנטומים ("קורנסים") יצאו לביצוע התקיפה, ותוצאותיה היו טראומטיות בכל קנה מידה. שישה מטוסי פנטום הופלו, שני אנשי צוות נהרגו, שמונה נפלו בשבי הסורי, שניים נוספים נטשו בשטחנו, ובמהלך התקיפה הושמדה סוללה אחת בלבד ואחת נוספת נפגעה חלקית. לא בכדי נזכרתי במבצע זה, שכן חיל האוויר של היום, המוציא לפועל העיקרי בעימות הנוכחי, נמצא שנות דור קדימה, בעוד שחיל האוויר הסורי נותר מאחור, לא כל שכן חיל האוויר האיראני.

בהשוואה לימים ההם, כיום 3–4 רביעיות של מטוסי תקיפה מתקדמים, על חימושם החכם ועם טייסיהם, שהינם לא פחות מהנדסי אלקטרוניקה ותוכנה באוריינטציה מאשר טייסים, מסוגלים להשמיד מטרות שאפילו מאה מטוסי קרב היו מתקשים לפגוע בהן בעבר. אולם מעבר לעליונות מוחלטת זו, את מירב ההתפעלות וההשתאות ראוי שיגרפו כל גורמי האיסוף והמודיעין, המייצרים את המטרות לתקיפה. בתקיפות האחרונות נוכח העולם כולו ברמת מודיעין מדהימה שהפגינה ישראל, שהביאה לתקיפות מדויקות בזמנים הנכונים ביותר, גם מבחינת מניעה. אין ספק שאת היכולות המופלאות האלו הפנימו היטב לא רק באיראן, אלא גם בביירות ואף בעזה.

באשר להמשך הצפוי לנו, ומאחר שפטור בלא כלום אי אפשר, אומר רק שלעת עתה אנו נמצאים בעיצומו של עימות שרחוק מסיומו, והוא ימשיך להתנהל בהפוגות כאלו ואחרות. חרף ההלם האיראני מרמת המודיעין והמעקב אחר כל מעשיהם בסוריה, אנו עוד נראה תגובות איראניות משמעותיות יותר מזו האחרונה, שמלכתחילה לא נועדה להגיע לשטחינו וכל כולה הייתה יציאה ידי חובה, או בעצם חובת כבוד. אגב כבוד, אני מציע שלא לזלזל במרכיב הכבוד כשאנו מעריכים את צעדי אויבינו, מה גם שנכשלנו בכך לא אחת בעבר.

לסיכומם של דברים, סוף העימות עוד רחוק, והמענה האיראני סביר שיעלה דרגה. ישראל, שלמען האמת נראית להוטה למדי להשמיד את התשתיות האיראניות בסוריה, נהנית כפי הנראה מתמיכה גורפת מוושינגטון, וגם מתמיכה שבשתיקה מצד מוסקבה. העליונות האווירית והטכנולוגית, ובעיקר יכולות המודיעין המופלאות, אמורות לחדש ולהעמיק את אלמנט ההרתעה של מדינת ישראל גם מול חזבאללה וחמאס, וזהו בונוס של הפעילות בסוריה שגם לו יש חשיבות רבה.