מבוי סתום ידוע מראש

למעלה מעשרים שנה מתנהל "תהליך שלום" שחשיבותו בעיקר בעצם קיומו
אלוף מיל. גיורא איילנד

ההגעה למבוי הסתום בשיחות בין ישראל לפלסטינים לא צריכה להפתיע איש. כבר למעלה מעשרים שנה מתנהל "תהליך שלום" שחשיבותו בעצם קיומו אך לא הרבה מעבר לכך, שכן הסיכוי להגיע להסדר קטן ביותר.

המסקנה כי הסיכוי להגיע להסדר על בסיס התפיסה של "שתי מדינות" הוא כה נמוך, מייאשת רבים. מבחינתם יש שתי אפשרויות – או שיהיה הסכם כפי שמוכר לנו פחות או יותר מאז תכנית קלינטון בשנת 2000, או שלא יהיה הסכם כלל והעימות עם הפלסטינים יימשך עוד שנים רבות. אך מי אמר שזהו כל מרחב האפשרויות?

כמעט בכל סוגיה חשובה אנו מכניסים את עצמנו שלא לצורך למצב דיכוטומי: או שימשיך המצב הקיים או שנעשה משהו אחד ויחיד אחר. אפשר להיזכר באירוע מלפני עשר שנים בדיוק – ההתנתקות. הציבור הישראלי התחלק לשני מחנות, כאלה שתמכו בהתנתקות וכאלה שהתנגדו לה. מי אמר ששתי אפשרויות אלה בלבד ייצגו אז את כל מרחב האפשרויות שעמד בפני ישראל בנוגע לעזה?

הנטייה לצמצם את הדיון למרחב צר של שתי חלופות, כשאחת מהן היא המשך המצב הקיים והשנייה היא רעיון מוכר ונדוש, היא דבר טבעי אך מסוכן. נטייה כזו היא בדרך כלל תוצאה של עצלנות ושמרנות, והיא מתבטאת בכך שמקבלי ההחלטות מתבססים על שורה של הנחות לא בדוקות. וכשההנחות שגויות, אזי גם הבניין שנבנה עליהן הוא עקום.

כשמדובר על הסכסוך הישראלי פלסטיני נוטים להניח תשע הנחות. לדעתי כולן שגויות. מהן אותן הנחות? "הפלסטינים רוצים מדינה עצמאית, גם אם היא קטנה ומפוצלת בין הגדה לעזה"; "פתרון 'שתי המדינות' הוא הפתרון הפוליטי היחיד"; "פתרון זה ניתן ליישום, במיוחד היות והפערים בין הצדדים הם קטנים"; "פתרון זה, אחרי שיושג, יבטיח שקט מתמשך"; "במרחב שבין הירדן לים ניתן לקיים שתי מדינות בנות קיימה"; "להשגת פתרון זה תהיה השפעה חיובית על היציבות במזרח התיכון"; "מנהיגי מדינות ערב מעוניינים בסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני (זה הרי מה שהם אומרים….)"; "ירדן ומצרים לא יסכימו לשום שינוי טריטוריאלי אצלן, גם לא לחילופי שטחים משולשים או מרובעים"; "להסכם אפשר להגיע רק בחסות אמריקנית".

כאמור, כל ההנחות הללו שגויות לדעתי. פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מחייב ביצוע "הערכה מחדש". הערכה מחדש אינה בדיקה כיצד לנסות שוב להשיג את הפתרון האחד והמוכר אך הבלתי אפשרי, אלא קודם כל בחינה מן היסוד של הנחות היסוד. מדהים הדבר שג'ון קרי, כמו חמשת קודמיו בעשרים השנים האחרונות, לא שקל לעשות הערכה מחדש אמתית טרם הכריז כי יש רק פתרון אחד בלבד לסכסוך ולכן הבה ננסה לקדמו במרץ.

פתיחה מחדש של הנחות היסוד תאפשר סרטוט של כמה פתרונות אפשריים והשוואה ביניהם טרם מתאהבים בפתרון מסוים אחד. פתיחה של הנחות יסוד יכולה להזרים למערכת לא רק רעיונות חדשים, אלא גם שחקנים חדשים (רוסיה?). אם בוחנים את מרחב האפשרויות תוך השתחררות מהנחות יסוד קיימות יכולים להגיע לפתרונות רב-צדדים, ובדרך זו להתנתק מהאופי המשתק של הפתרון הדו-צדדי בין ישראל לפלסטינים.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. הרעיון לנסות ולפתוח את הראש הוא כשלעצמו חיובי ביותר
    אם כוון מסויים לא מצליח, אין צורך להתעקש עליו

  2. איך יתכן שכולן שגויות? אם מישהו שצריך להניח את ההנחות בשבילנו מניח הנחות שכולן שגויות איך זה שאנחנו נותנים לו בכלל להניח הנחות שכאלה?

  3. יותר ויותר אנשים אצלנו נצמדים לצווים אלוהיים, להנחיות הדת ולספרי קודש בשעה שהם באים לקבל החלטות לגבי חיינו היום. האם באוירה כזאת יש בכלל סיכוי שאנשים יהיו מוכנים לחשוב אחרת או לשנות דפוסי החלטה?

  4. וזה קורה כך בשני הצדדים בנינו לבינם ואותו דבר גם בין שני הצדדים בתוכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך

צילום ש/ל של גולדה

אז כמו היום

הרהורים בעקבות נאום אבו-מאזן באו"ם