לא צבא מול עזה, אלא אזרחים

מחשבה בעקבות "צעדת השיבה"
תמונה של גדעון
ד"ר גדעון שניר

נוכח הפניקה שאחזה ביישוב, בממשלה ובצבא, ערב "צעדת השיבה" ותוצאותיה בימיה הראשונים, מתעוררות שוב, בפעם המי יודע כמה, שאלות קשות כמו "מי הוא באמת הצד החזק במשוואת יחסי הכוחות בינינו ובין הפלסטינים?". יש להודות שהפלסטינים השכילו בתבונה להפוך חולשה צבאית ליתרון המקעקע את יסודות העם היושב בציון. ראו כיצד תהלוכה של אזרחים לעבר הגבול גרמה לגיוס מחצית מהצבא, יותר מהגיוסים ערב מלחמת יום כיפור (כשכבר ידעו בוודאות על המלחמה).

ברור כבר עכשיו שהפסדנו במערכה, שכן נוכח מצלמות התקשורת העולמית אין סיכוי שטנקים, מטוסים ואלפי חיילים, שוטרים ויחידות מיוחדות יצליחו להעביר את המסר הציוני. להיפך, צילום של ילד עם רוגטקה תמיד ינצח את הטנק, ובובה מושתלת בהריסות של בית, תמיד תיגע לליבו של האירופאי ותשפיע על דעתו יותר מארבעת אלפי הרקטות שנחתו על שדרות. ואלמלא ארה"ב שמנעה קבלת החלטה המגנה את ישראל, היו כל מוסדות האו"ם חוגגים עם ממשלות אירופיות "ידידויות" לישראל, שבצביעותן הרבה משוות את צה"ל לארגוני הטרור שסביבנו, ואין כוונתי לטורקיה שמקומה ליד חמאס מובטח.

נקודה נוספת חשובה היא שאלת הגבולות. רבים בקרבנו מתלוננים על כך שישראל נמנעת בכוונה מלשרטט גבולות עם הרשות הפלסטינית (משיקולים "קולוניאליסטיים" כמובן), ו"אם רק יהיה גבול מוסדר" נוכל להגיע לשלום ולאחווה. נראה שהגבול ה"מוסדר" הקיים בין ישראל לרצועת עזה – שהוא למעשה הגבול שהיה לישראל עם מצרים כאשר זו שלטה על הרצועה – אינו מהווה סיבה שלא לנסות לחצות אותו, והיו לנו די דוגמאות לכך בשבוע שעבר, גם אל מול נוכחות צבאית מלאה. לכן יש לזכור ש"גבול מוסכם" אינו מהווה את המילה האחרונה כאשר לאחד הצדדים יש שאיפות ברורות למסמס אותו. ראוי להזכיר שאפילו בן-גוריון נמנע במכוון מלציין במגילת העצמאות את גבולות מדינת ישראל שאך זה נולדה, כנראה כבר אז ידע למה.

מה שאירע ביום שישי היה צפוי, ישראל יכולה לומר אלף פעמים: "הזהרתי, ביקשתי, התרעתי", אבל זה לא מעניין איש נוכח הצביעות העולמית. מבחינת הפלסטינים, ככל שירבו ההרוגים והפצועים בצד שלהם, במיוחד ילדים הנשלחים לגדרות, כן יזכו לכיסוי אוהד יותר בתקשורת העולמית.

ואולי צריך לחשוב אחרת, עד כמה שהדבר יישמע מופרך בתחילה. במקום שהצבא יהיה בקו הראשון, נציב מול 30 אלף הפלסטינים, 60 אלף אזרחים ישראלים, ללא נשק ביד (אולי פרחים?) ורק בשורה השנייה את החיילים. נפגין נחישות, אומץ, אמונה בצדקת הדרך, האחד מול השני משני עברי הגדר. רק אז, נוכח הנחישות היהודית, יבינו אויבינו, והעולם כולו, שלעולם לא יוכלו לנו. לא בכוח הזרוע, אלא בכוח הרוח.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

8 תגובות

  1. גדעון נכבדי, 60.000 אזרחים ? – אתה חושב שמישהו יוכל לגייס 600 אזרחים למשימה מדומיינת כזו? ומה הם יעשו שם? גם כן יזרקו אבנים ? ואם צלפים פלסטינים יפגעו בהם ?
    עוד – אין פניקה ולא הפסדנו במערכה. גם לא גייסנו אפילו מעט מזעיר מכוחו של צה"ל. הרעש בעיתונות העולמית ישכך וישכח. כבר היו דברים יותר חמורים מעולם. אל תשכח שהם ניסו הכול. החל ממלחמות ועד קסאמים ומנהרות. אם זה מה שנותר להם – אני צופה, אולי, התמוטטות של שלטון חמאס ואז יתכנו כללי משחק חדשים.

    1. אל תתפס למילה כפשוטה, וודאי שלא יהיו שם לא 60 אלף ואולי רק 6 אלף אזרחים, במקרה הטוב. אך לא זו הנקודה החשובה כאן.
      הפלסטינאים ימשיכו לנסות להכות בנו כול עוד יש להם תקווה להשיג את מבוקשם. לכן רק נחישות אזרחית, ולא של צבא, יכול לעשות שינוי תודעתי. כאשר יבינו שאף אחד מאיתנו לא מתכוון לזוז מפה, (ובאופן סימלי יקרעו את כול הדרכונים הזרים), רק אז, (כך אני מקווה) יחול שינוי.
      הפניקה שאחזה בצבא, בממשלה ובעיקר בתקשורת, רק מזינה את הנחישות הפלסטינאית שרצוי מאד לא לזלזל בה. כאן הרוח תנצח, ולא מספר המטוסים והטנקים- זו הנקודה החשובה! בעיקר נוכח הצביעות העולמית

      1. פניקה לא אחזה בממשלה ובייחוד לא בצבא. אולי בתקשורת. אבל ממילא התקשורת היא ערמת קש וגבבה.

  2. אם יהיו שם רק ששת אלפים משלנו, המפגינים מהצד השני יאכלו להם את הכבד

  3. שוב, אתה מפספס את העיקר. הרי מדובר כאן במאבק על התודעה, מי יחזיק בארץ הזאת. ובעידן הזה של מאבק גרילה של אזרחים נגד אזרחים, בדעת הקהל העולמית, תמיד ינצח הילד המחזיק באבן את הטנק. וכאשר הפלסטינאי רואה כיצד הישראלי מתחלחל וברכיו פקות, הוא שואב מכך תקווה שניתן לגרש את היהוד מהארץ. לכן צריך להציב אזרח מול אזרח, ונוכח המצלמות של כול העולם הם לא "יאכלו את כבד" של אף אחד!, הצבא הוא בקו השני!
    על כן אל תתפוס אותי במילה של כמה אזרחים, בוא נדבר על העיקרון!

  4. וודאי שראיתי, זה מה שקורה כאשר מעמידים צבא מול אזרחים. כאמור, זו פרובוקציה מכוונת נוכח המצלמות, וככול שירבו חללים בצד שלהם- כך תגבר העוינות הבין לאומית נגד ישראל ובכך הם משיגים את מטרתם,
    מעניין מה היה קורה אילו מולם היו עומדים אזרחים, ללא נשק (הצבא בקו האחורי), אפשרות אחת שהיו מנסים לפגוע באזרחים שלנו ואפשרות שנייה שלא היו עושים כלום נוכח מצלמות הטלוויזיה של כול העולם. סיכון מול סיכוי, וכאשר נפגין נחישות אזרחית "אנחנו לא זזים מפה" אולי ישתנו דברים
    אוטופיה? נאיביות? העיקרון והקרב על התודעה חשוב כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן