סוגיית השירות המשותף בצה"ל מעוררת מחלוקת בציבור הישראלי, הן באשר למעמדה של האישה בישראל בכלל והן באשר למעמדה ולתפקידה בצבא בפרט. ישנם רבנים הרואים בשירות בנות דתיות בצה"ל חורבן של ממש, וקוראים לבנות לא להתגייס. בשבוע שעבר הגדיל לעשות ח"כ סמוטריץ' שקרא לתלמידי הישיבות והמכינות הקדם-צבאיות לא להתגייס במשך כמה חודשים, במחאה על שילוב נשים בצבא.
עלינו לזכור כי החלטתו של דוד בן-גוריון עם הקמת המדינה, לחייב גיוס נשים לצה"ל, באה בהמשך ישיר לשירותן במחתרות של ימי טרום המדינה. החלטתו זו לא גררה התנגדות מצד ראשי המגזר הדתי של אותה תקופה. אולם, כידוע, מאז השתנו פני הדברים, והוויכוח הציבורי בנושא חוזר ועולה לפרקים, וכיום אף ביתר שאת. לדעתי, נעדרת מהוויכוח התייחסות לתרומה המוסרית החשובה של נוכחות אישה בחיי היחידה הצבאית. בהקשר זה אבקש לספר על אירוע אחד שלעולם לא אשכח.
בחודש מארס 1962, ערב חג פורים, שימשתי סגן מפקד חטיבת גולני. הסורים פתחו באש על סירות דיג שלנו בכינרת, ועל החטיבה הוטל להגיב עוד באותו לילה. הכוונה הייתה לכבוש את המוצב הסורי שליד הכפר נוקיב שלחוף הכינרת ולהרסו. הכוח שבמוצב הסורי חיכה לנו ואיבדנו את יתרון ההפתעה. התפתח קרב קשה שבסופו אומנם נהרס המוצב, אך ספגנו אבדות קשות: שמונה הרוגים, חייל נעדר ועוד כארבעים פצועים.
עם סיום המשימה התרכז הכוח בחורשות יבניאל. ראש הממשלה הגיע גם הוא למקום לפגוש את הלוחמים ולשוחח עמם. בשורה הקדמית, בין אנשי הכוח, היו שתי חיילות אשר השתתפו אף הן במבצע, המזכירות של לשכת המח"ט ומשרד המבצעים החטיבתי. בן-גוריון ביקש לשמוע מן הלוחמים "כלום צדקה הממשלה משהחליטה על מבצע העונשין?". החיילים הצעירים, בני 18–19, שניצבו אל מול "הזקן" השיבו פה-אחד ובאותה רוח, שאסור לנו להשלים עם ירי סורי על חקלאים או על דייגים. אסור לנו להיכנע או לוותר, וכי עלינו להשיב לסורים בשפה היחידה שהם מבינים – שפת הכוח.
ואז פנה בן-גוריון אל שתי החיילות שבשורה הקדמית: "ואתן חיילות, מה דעתכן? כלום צדקה הממשלה בהחלטה לפשוט על המוצב?". אחת מהן הרימה את ראשה והשיבה בנימוס: "לא התכוונתי לדבר, אך כיוון שפנית ושאלת, אין לי ברירה אלא לומר את דעתי. הלילה איבדנו תשעה לוחמים. הכרתי היטב את כולם, אחד-אחד. אומר לך, כולם היו פרחים יפהפיים, לכל אחד מהם נועד עתיד יפה וחשוב, איש-איש בתחומו. כאשר אני מודעת היום למחיר ששילמנו, תשובתי לשאלתך, אדוני ראש הממשלה, חד-משמעית: לדעתי, זה לא היה שווה את המחיר!"
ראש הממשלה שמע את דבריה, לא הגיב ולא אמר מילה, הסתובב ועזב את המקום. ניגשתי לאותה חיילת, נשקתי לה והודיתי לה בחום על דבריה. לאחר מכן התברר לי שגם מפקד החטיבה מוטה גור, עשה כמוני. אירוע זה, שאותו לא אשכח לעולם, חיזק אותי בהערכת התרומה המוסרית הגדולה שיש לנוכחותן של חיילות בצה"ל בכלל, וביחידות הלוחמות בפרט. בוויכוח הציבורי ששב והתעורר בארץ על שירות הנשים בצה"ל אסור לנו להתעלם מתרומה זו.
2 תגובות
ממתי ולמה נשים יותר מוסריות מגברים?
בדיוק לכן אסור שנשים יהיו בצה"ל. בשדה הקרב אין סנטימנטים. נשים בין מקבלי ההחלטות – מעולה. בדרג הלוחם – טעות. זה רק מקבע את חוסר השוויון כי הן נמדדות לפי יכולות גבריות, ותמיד יצאו חלשות יותר.