האיראנים היו הרעים גם קודם

ההשפעות הטקטיות והאסטרטגיות של תפיסת 'קלוז סי' מוגבלות מאוד
ספינת חיל הים הישראלי צילום: חיל הים Flickre

ההצלחה של ישראל לעצור את הספינה האיראנית שאמורה הייתה להעביר נשק לעזה היא הישג מודיעיני ומבצעי מרשים. עם זאת, הן ההשפעה הטקטית שלה והן ההשפעה האסטרטגית שלה מוגבלות מאוד.

ההשפעה הטקטית מוגבלת היות וללא שליטה אמתית בשטח אי-אפשר לעצור לאורך זמן את המשך ההתחמשות של רצועת עזה. לכל היותר אנו יכולים להאט את התהליך. יש להניח שמציאות דומה גם מתרחשת בלבנון. ישראל מצליחה, ובאופן מרשים, לפגוע מעת לעת בהעברת נשק "שובר שוויון" מסוריה לחיזבאללה, אך ספק אם יש ביכולתנו לדעת על כל העברת נשק כזה ולמנוע זאת לאורך זמן. במידה מסוימת הדבר דומה גם למאמץ הישראלי להאט את פיתוח תכנית הגרעין האיראנית. על פי פרסומים זרים הצליחה ישראל לפגוע בדרכים מתוחכמות בהליך העשרת האורניום כמו גם במדענים איראניים שונים. פעולות מרשימות אלה הצליחו להאט את התכנית אך לא לעצור אותה.

אכזבה גדולה יותר קיימת בנוגע לצד האסטרטגי. ישראל קיוותה כי חשיפת ההברחה "תחשוף את פרצופה האמתי" של איראן ותקשיח את עמדת המערב אליה בכל הנוגע לשיחות הגרעין. זה לא קורה. העולם יודע היטב מהו פרצופה האמתי של איראן, ומנסה להגיע איתה לעסקה הטובה ביותר האפשרית (בעיני ארה"ב, לא בהכרח בעיני ישראל) ללא כל קשר לאירוע האחרון.

נדמה שאצלנו לא יודעים להבחין בין פעולת הסברה לבין מהלך מדיני. פעולת הסברה היא מעשה שנועד לשכנע כי אנחנו הטובים והם הרעים. במובן זה ייתכן שעצירת ההברחה הייתה מהלך הסברתי מוצלח, אלא שמעשה של הסברה אינו מהלך מדיני. תכלית של מהלך מדיני היא לגרום לצד שלישי או לכמה שחקנים בצד שלישי, לעשות מעשה מסוים לטובת האינטרסים שלהם, בתוך שמעשה זה גם מסייע לנו ופוגע באויבנו. מהלך מדיני מוצלח בהתייחס לנושא האיראני יכול להיות כרוך, לדוגמה, בשכנוע של ארה"ב כי עדיף לה לוותר לרוסיה בנושאים מסוימים ובתמורה לקבל תמיכה רוסית חזקה יותר בנושא האיראני. ישראל ויתרה בעשור האחרון כמה פעמים על הזדמנות לעשות מהלך כזה, לרבות במצב שהרוסים ביקשו זאת מאתנו, ובכך המשיכה בדרך ישראלית אופיינית של מתן חשיבות רבה (ומוגזמת) להסברה מול פסיביות רבה בכל הקשור למהלכים מדיניים.

כשמשווים את עצירת האונייה הפעם לאירוע דומה שקרה לפני 12 שנים, אפשר לראות כי דווקא אז הייתה למהלך השפעה אסטרטגית של ממש. בינואר 2002 עצר חיל הים את האוניה קארין איי. גם אז ההברחה הייתה מאיראן, גם אז יעד ההברחה היה עזה וגם אז ההשתלטות על האונייה הייתה בים סוף. גם אז, כמו עכשיו, היה רם רוטברג מעורב מאוד. אז אל"מ, מפקד שייטת 13, והפעם מפקד חיל הים. ההבדל הוא שניסיון ההברחה אז נעשה ביזמת הרשות הפלסטינית שבראשה עמד יאסר ערפאת. חשיפת ההברחה סייעה לישראל לשכנע את נשיא ארה"ב לעשות שינוי עמוק ביחסו לערפאת. עד אז ערפאת היה מנהיג פוליטי לגיטימי, ומאז האירוע הפך בעיני הממשל האמריקני לטרוריסט.

ההשתלטות על הקלוז סי ב-2014 לא גרמה לשום שינוי בעמדת הממשל האמריקני כלפי איראן. האיראנים הוגדרו "רעים" עוד קודם, ומוגדרים כאלה גם עכשיו. אלא שחשוב לארה"ב להגיע איתם להסדר "סביר", ובנושא זה לא קרה כל שינוי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. אהבתי את המאמר.
    ההרגשה שלי היתה זהה באינסטינקט כאשר שמעתי על המבצע.
    שמחתי לראות שגם מומחה מהגרגה העליונה חושב כך.

  2. כל אלה שכתבו על המבצע היללו ושיבחו את הגיבורים (שזה נכון) ופחדו לשים סימני שאלה. זה המאמר הראשון שעושה זאת. אם אנחנו רוצים להצליח אנחנו צריכים להיות חכמים. כל עשייה צריכים לחשוב עליה קודם. מה המטרות? אחרי הביצוע לראות אם המטרות הושגו ולמה. כך מתנהגים אנשים רציניים.

  3. כל המאמץ הזה בשביל כמה טילים לא מיוחדים, כאשר הם מצליחים כל הזמן להזרים ציוד לחימה ואפילו מתוחכם יותר. אבל מצד שני מה לעשות? לשבת בחיבוק ידיים?

  4. אחרי שבוע כולם שכחו את המקרה
    העולם לא התרגש
    לא בטוח שזה הביא בכלל תועלת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך

צילום ש/ל של גולדה

אז כמו היום

הרהורים בעקבות נאום אבו-מאזן באו"ם