תנו צ'אנס לשלום

לאחר מלחמת כיפור לא חשב המודיעין על הסכם שלום
שלמה גזית
אלוף בדימוס שלמה גזית

השנה ימלאו 40 שנים לביקורו של הנשיא המצרי אנואר סאדאת בירושלים, ביקור היסטורי שפתח את הדרך לתהליך של שלום בין מצרים לישראל, ששיאו היה בחתימת ההסכם ב-26 במרץ 1979.

בואו של סאדאת לישראל והשלום עם מצרים הם הוכחה לניצחונה של אסטרטגיית "קיר הברזל", שלה הטיף זאב ז'בוטינסקי כבר לפני כמעט 100 שנים, ב-1923. לתפיסתו של ז'בוטינסקי רק בחסותו של כוח צבאי ישראלי עצמאי יתאפשר לתנועה הציונית להגשים את זכויות העם היהודי בארץ ישראל ללא תלות בהלך הרוח של ערביי ארץ ישראל, והוא שבסופו של תהליך יניע את האוכלוסייה המקומית, מתוך הבנת חוסר התוחלת שבמאבק, לתהליך של פיוס וחיים משותפים. 25 שנים מאוחר יותר, לאחר מלחמת העצמאות ביסס ראש הממשלה דוד בן-גוריון את הדוקטרינה שלו לגבי תפיסת הביטחון של ישראל על האסטרטגיה הזאת של ז'בוטינסקי.

הנחת היסוד הייתה ש"הם אינם אוהבים אותנו והם אינם רוצים אותנו כאן. הם, הערבים כולם, ינסו שוב ושוב לחסלנו ולסלקנו מכאן בכוח הזרוע". המצדדים באסטרטגיית "קיר הברזל" טענו כי רק לאחר שיתנפצו שוב ושוב אל מול קיר הברזל של עוצמתנו, אל מול הכוח והנחישות של היהודים כאן בארץ, רק אז ירימו אויבינו ידיים, ויכירו בקיומנו. הם לא יעשו זאת מאהבה אלא מכורח המציאות.

איש מהמנהיגים לא ידע לנבא מתי יקרה הדבר, אך הבסיס לקיומנו היה האמונה שבעוד 10, 20 או 50 שנה, חייב הדבר לקרות.

למרות ההתפארות המוצדקת מבחינתם במבצע צליחת התעלה ב-6 באוקטובר 1973, הבינה ההנהגה המצרית כי במלחמת יום הכיפורים הם נחלו תבוסה צבאית קשה. בסיום המלחמה הארמיה השלישית, מחצית צבא היבשה המצרי, הייתה מכותרת וקיבלה מים, מזון ותרופות בחסדי כוחות צה"ל המכתרים. מצרים גם מצאה עצמה עם כוחות צה"ל ב"אפריקה", כמאה קילומטר מקהיר. כוחות שהתקדמותם מערבה לעבר הבירה, נבלמה רק בכוח הפסקת האש.

נתמזל מזלנו – מי שהתנפצה ראשונה אל מול "קיר הברזל", מי שסללה את הדרך לשלום ולהכרה בישראל, הייתה מצרים. מצרים הייתה הגדולה והדומיננטית במדינות ערב, ובלעדיה לא הייתה אופציה צבאית ערבית נגד ישראל. ואכן, מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה הקיומית האחרונה שידענו. ואין זה מפתיע – לאחר הסכם השלום, עם הסתלקותה של המעצמה הצבאית הדומיננטית נגדנו מן הזירה, אין למערכת הערבית אופציה צבאית שמכוונת לחסל את ישראל.

נוסף על כך מצרים הייתה ועודנה מדינה ענייה, שהריבוי הטבעי בה עצום, והיא לא יכלה להרשות לעצמה להמשיך ולשאת בעול ההיערכות לעוד מלחמה. סאדאת הבין היטב את פני הדברים.

וכך "בלעה קהיר את הצפרדע", והנשיא סאדאת התייצב בירושלים. אכן, נדרשו לכך אומץ בלתי רגיל ודמיון רב מצדו. סאדאת היה מנהיג אמיץ, מנהיג שראה את העתיד הצפוי לעמו.

אנו, באגף המודיעין, לפני 40 שנה, לא חזינו את בואו של סאדאת. אמנם חיפשנו סימנים לתפנית מדינית חיובית בעולם הערבי, ואף על פי כן לא חזינו אותה.

אני יכול, כמובן, להאשים בכך את שר החוץ דאז, משה דיין, שלא יידע את אמ"ן בשיחותיו עם תוהמי במרוקו, אך זו האשמה טכנית. אני מבקש להתייחס כאן להאשמה משמעותית וגורלית הרבה יותר – אנו בישראל איננו מאמינים בסיכוי האמתי להגיע לשלום. איננו מאמינים כי הצד הערבי אכן ישתכנע כי אין בידו לחסל את ישראל וכי זהו אינטרס שלהם להגיע להידברות ולשלום עם האויב הציוני. איננו מאמינים בסיכויי הצלחתה של אסטרטגיית "קיר הברזל" שאותה אימצנו.

זכור לי היטב דיון הערכה מודיעינית שקיימנו כחודש לפני ביקור סאדאת. ידענו כי הסכם הביניים התלת-שנתי, שעליו חתם יצחק רבין ב-1975, עתיד להסתיים באוקטובר שנה לאחר מכן. ידענו כי אין סיכוי למצוא בשטח בסיס להסכם-ביניים חדש, אך בה בעת ידענו כי אין למצרים אופציה צבאית. מצרים אף לא החלה לשקם את צבאה לאחר מלחמת יום הכיפורים.

מה תעשה אם כן מצרים? אחד הקצינים אמר – "מה הבעיה? למצרים אופציה שלישית. מצרים יכולה לעשות אתנו שלום!" הקצין עצמו פרץ בצחוק גדול לשמע הבדיחה שלו.

חודש לאחר מכן, כזכור, הגיע סאדאת לירושלים.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. היה ראש אמ"ן, אורי שגיא, שאגב לא ידע ערבית, שחשב והטיף לשלום עם סוריה במחיר החזרת רמת הגולן. מזה שש שנים שגיא השתתק. מה קרה? והוא כן חשב על שלום.
    היה קצין בכיר מאד באמ"ן, שהיה גם פרופסור באוניברסיטת תל אביב, מזרחן מדופלם, שמעון שמיר, שאמר בשידור טלוויזיה כעשרה ימים לפני יום כיפור, שאין למצרים אופציה למלחמה. על מה הוא חשב?
    היה תא"ל יואל בן פורת, מפקד 848, שבא וזעק כמה ימים לפני יום כיפור שהולכת להיות מלחמה. מה הוא חשב על זה שלא שמעו לו?
    היה ראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא, על מה הוא חשב לפני יום כיפור?
    המחשבה על שלום גדולה מדי על אמ"ן ואלופיו.
    מספיק לנו שהם יכינו את צה"ל למלחמה וניצחון.
    על שלום יחשוב הדרג האזרחי.
    בשביל זה בוחרים אותו האזרחים.

  2. אלוף בדימוס שלמה גזית, לפי דעתך מי הרג את המרגל של המוסד אשרף מרואן שהודיע למוסד את שעת האפס לתחילת מלחמת יום הכיפורים? האם יכול להיות שהתאבד כאשר נפל ממרפסת דירתו בקומה החמישית ? רונן ברגמן אומר שהתאבד בגלל מחלה שסבל אבל לא רצה שמשפחתו תדע שהתאבד בגלל הבושה בהשערה זו.

  3. לפי דעתי נתניהו צריך לפנות את מקומו לאדם יותר שוחר שלום. יכול להיות שמותו של יוני נתניהו משפיע על נכונות ביבי לקחת ש'נס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

פשיטת רגל

נתון מחריד ומבשר רע בנוגע לילדינו