המציאות עולה על כל דמיון

מלחמת יום כיפור משני צדי המתרס
טנק ישראלי בקרבות רמת הגולן צילום: Shmuel Spiegelman it.wikipedia.org

באחד מן הימים ההם צלצל הטלפון בביתי. על הקו היה ידידי, איש חב"ד, הרב מנדל כהן (שם מקוצר).

"מה שלומך, רב איציק?" שאל מנדל.

"השבח לאל כבודו, מה יום מיומיים?"

"הכול מונח על מקומו בשלום, ישתבח שמו", שמעתי את מנדל מצדו השני של הקו.

"מה אני יכול לעשות למען כבודו?" שאלתי בנפש חפצה.

"יש לי בקשה חשובה, ואכיר לך תודה אם תוכל להיענות לבקשתי".

"מורי ורבי, בקשתך היא לי כמצווה", אמרתי. "מה העניין?"

"נמצא בימים אלה בישראל אורח חשוב מגולת רוסיה", אמר מנדל. "האיש הוא גוי כשר למהדרין. אחותו נישאה ליהודי שעשה עלייה ארצה אחרי שהקומוניסטים, ירחם השם, סגרו את הבסטה. האורח ביקש שאקח אותו לביקור ברמת הגולן. אני לא מכיר את רמת הגולן, אבל אני יודע שאתה, רב איציק, מכיר את הרמה היטב ויהיה טוב אם תוכל להירתם למשימה זו".

"ומדוע רוצה האורח החשוב לבקר דווקא ברמת הגולן", שאלתי את הרב.

"אינני יודע", ענה.

"ומי הוא האיש, ומדוע הוא כל כך חשוב?"

"האיש הוא בעל תפקיד בכיר ביותר בממשל הרוסי החדש. הוא משתייך לחבורה המקיפה כיום את ילצין. אם במשרד החוץ הישראלי היו יודעים שהוא הגיע ארצה, היו מקבלים את פניו בנתב"ג על שטיח אדום".

הסקרנות החלה לטפס במעלה עמוד שדרתי. "ומדוע באמת לא התקבל האורח שלך על שטיח אדום?" הוספתי לשאול.

"האיש בא לביקור משפחתי פרטי ואינו מעוניין בפרסום ובפוליטיקה. הוא בא אינקוגניטו לבקר את אחותו האהובה, ומתכוון לשוב לרוסיה בעוד כמה ימים".

"טוב", אמרתי לרב מנדל, "אמור לו שיהיה ביום שבת ב-5 בבוקר במשרדי בתל אביב, ומשם נצא לבקר ברמת הגולן.

"אם כך", אמר הרב, "אני לא אוכל להצטרף, רב איציק. השבת, אתה יודע".

"אכן כן", אמרתי. "אין לי יום אחר בזמן הקרוב".

"רק תביא בחשבון שהאיש אינו דובר אנגלית. רק רוסית וגרמנית".

"טוב שאתה אומר לי, אדאג למתורגמנית", השבתי.

מיד כשסיימנו את השיחה טלפנתי למארוצ'קה, עולה מרוסיה שלמדה עברית וידעה להיות מתורגמנית לעת מצוא. אספתיה מביתה בשבת בבוקר, ויחד אספנו את האורח מהמשרד בתל אביב ויצאנו צפונה לרמת הגולן.

שירות המילואים הראשון שלי, אחרי השחרור משרות סדיר, החל שבועיים לפני מלחמת ששת הימים. השתייכתי לחטיבה 45. פרצנו בגזרת ג'נין, לחמנו בעמק דותן והדפנו את הצבא הירדני אל הירדן, בואכה גשר דמיה ומזרחה. משם, על שרשרות, דרך טבריה, הגענו לאצבע הגליל והשתתפנו בכיבוש רמת הגולן. אחרי המלחמה הפכה חטיבה 45 לחטיבה 188. צנטוריונים החליפו את השרמנים, וכגדוד מילואים מספר 39 נותרנו צמודים לרמת הגולן. ביום כיפור 1973 הוקפצנו לרמה והשתתפנו בקרב הגדול לבלימת השריון הסורי, ולאחר מכן בפריצה דרך ציר אמריקה לכיוון דמשק. היה קשה. היה מסובך. נשארנו ברמה כ-9 חודשים, עד אחרי חתימת הסכם ההפרדה עם הסורים. היינו אחד משני הגדודים של טנקי המילואים שהשתחררו אחרונים עם תום מלחמת ההתשה שאחרי המלחמה הגדולה. למדתי להכיר כמעט כל אבן ושביל ברמת הגולן. ראיתי את שפעת השריון הסובייטי שנלחם בנו וניגף. ראיתי את שיירות כלי המלחמה שהובלו בסמיטריילרים כל לילה לקריית הפלדה בישראל, להתכה ולהפיכה לברזל בניין או לחומר גלם ברזלי לכל מטרה אחרת. חטפתי מטחי ארטילריה סובייטית כמעט בכל לילה, עד אשר נחתם הסכם ההפרדה. קיללתי בלבי את הרוסים הסובייטים ואת אמהותיהם. והנה, כעשרים שנים אחרי המלחמה ההיא אני מוצא את עצמי במכוניתי, לידי יושב אורח חשוב, ולמען האמת גם בעל גוף בריוני למדי, ומאחורינו יושבת מארוצ'קה המתורגמנית, אשר בחן רב מחברת בינינו בהצלחה רבה.

בוריס קירילנקו (שם בדוי) קראו לאיש. בצעירותו היה אלוף "קרב עשר" בארצו. הוא היה מזכיר כללי של הקומסומול בתקופה הקומוניסטית, ובבגרותו הפך לסגן המזכיר הכללי של ארגון פוליטי מהחשובים בתקופה הסובייטית. הוא היה קומוניסט אדום בנשמתו, ועשה רושם של איש חזק ורציני ביותר. כף ידו הייתה גדולה ורחבה כמו את חפירה. כשהתמוטט הקומוניזם הפך את עורו והצטרף לחבורה החדשה שתפסה את השלטון ברוסיה הפדראלית החדשה.

בשעה 7 בבוקר כבר היינו בצומת צמח. משם המשכנו לאל-חמה וטיפסנו דרך הכביש המזרחי צפונה לכיוון קונייטרה. בדרך עצרנו בנקודות תצפית שונות, ואני הצגתי בפניו את השטח וגם הסברתי לו על מהלכי המלחמה ההיא. הוא מתעניין ושואל, ואני מסביר. בצהריים הגענו למצפה קונייטרה. עצרנו וסיפרתי לו על הכיבוש בששת הימים. הייתי מהחיילים הראשונים שנכנסו לקונייטרה. בתצפית על עמק הבכא סיפרתי לו על יאנוש ועל קהלני. תיארתי בפניו את מהלכי הקרבות ואת השקפותיי על השריון הסובייטי, על דרך הפעלתו על ידי החיילים הסורים, ועל הניצחון האדיר במלחמת יום כיפור על הצבא הסורי ועל כל האחרים שבאו לעזור לו, כולל כמובן הסובייטים שלו. האיש שואל, אני מסביר ומארוצ'קה מתרגמת. ממצפה קונייטרה ירדנו דרך מסעדֶה לקריית שמונה ומשם, כבר לפנות ערב, נכנסנו למסעדת דגים על חוף הלידו בטבריה לסעוד את לבנו.

בעוד אנו יושבים וסועדים, מארוצ'קה המתורגמנית המקסימה והאורח החשוב שקעו בשיחה בשפתם והותירו אותי בצד. אחרי דקות אחדות פנתה אליי מארוצ'קה: "בוריס שואל איך אתה מכיר כל כך טוב את רמת הגולן, ואיך זה שאתה מכיר כל כך טוב את מה שהלך במלחמה ב-1967 וגם במלחמה ב-1973".

"תגידי לבוריס שהייתי שם והשתתפתי בשתי המלחמות הללו", אמרתי ומארוצ'קה תרגמה.

לפתע האיש הרצין, הזדקף, פניו החווירו ודיבורו נקטע. הוא הפנה למארוצ'קה שאלה והיא תרגמה: "הוא שואל איפה בדיוק היית במלחמה ב-1973".

הסברתי היכן הייתי, והיכן לחמה היחידה שאליה השתייכתי. האיש קם מכיסאו, הזדקף מלוא קומתו, הצדיע ואמר למארוצ'קה כמה משפטים ברוסית. מדבריו הבנתי רק שתי מילים: "קפיטן דגני", שאגב זהו שמי וזו הייתה דרגתי. מארוצ'קה הרצינה ותרגמה בקול רועד קמעה: "בוריס אומר שהוא היה פולקובניק (קולונל) בצבא האדום. במלחמה ב-1973 הוא היה ברמת הגולן, בדיוק מול המקומות שבהם אתה לחמת".

"שאלי אותו", אמרתי למתורגמנית, "מה בדיוק היה תפקידו. האם היה קצין טנקים או ארטילריה?"

"לא", היא השיבה לי, "הוא היה פוליטרוק, קצין פוליטי. הוא היה צמוד למפקד הדיוויזיה הסורית האמצעית שלחמה מול החטיבה שלנו. תפקידו כפוליטרוק היה להשגיח על הקצינים הסובייטים שהיו צמודים למפקדי השריון הסורי והנחו אותם באימונים ובלחימה בפועל".

קמתי גם אני ממקומי, ניגשתי אליו ולחצתי את ידו. הוא משך אותי אליו והעניק לי חיבוק חם. נסגר איזשהו מעגל. התיישבנו והמשכנו בשיחה. מדברי בוריס, הפוליטרוק הסובייטי שהיה ביום כיפור בצד השני, למדתי מה חושבים הרוסים על צה"ל, ועד כמה אנו צריכים להעריך את עוצמתו ואת גדולתו. ואולי מעניין יותר, הייתה לי הזדמנות פז ללמוד מה הרוסים חושבים על הצבא הסורי.

אני נוטה להאמין שהלקחים שהרוסים למדו, בעיקר במלחמת יום כיפור, מהווים מרכיב חשוב בחשיבה האסטרטגית של מערכת הביטחון הרוסית עד היום.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

    1. נכון. היום נפגשת וועדה משותפת לצה"ל ולצבא הרוסי, בראשות, במעמד שווה, של שני סגני הרמטכ"לים של שני הצבאות לתיאום עמדות. הרוסים קונים מאתנו כטב"מים (לא רק) וישנם כאן מיליון ורבע רוסים. הפזורה הרוסית הגדולה בעולם. משמע הדברים שיותר, כנראה, הרוסים לא ילחמו בנו. הם זוכרים היטב טטייסים שלהם שהופלו על ידי טייסי ישראל, שריון רוסי שניגף, עשרות קצינים שנהרגו, 100 מיגים שהופלו מעל סוריה ולבנון ועשרים סוללות טק"א רוסיות שהושמדו בשוף מבלי שמטוס ישראלי אחד הופל. לרוסים יש רספקט אדיר כלפי צה"ל (ולפוטין כלפי היהודים).

      1. תרחיק אותנו מארצות הברית. וארצות הברית היא שנותנת לנו תמיכה צבאית, מודיעינית, וכלכלית, וגם פוליטית. אז נא לא להתלהב.

        1. תשתחרר מהאווירה של המלחמה הקרה.
          באיזה ספר חוקים כתוב שהתקרבות לרוסיה תרחיק אותנו מארה"ב?
          התהליך ההיסטורי הוא שלמרות הניגודים בין רוסיה וארה"ב הן מתקרבות אחת לשנייה כדי להילחם באסלאם הרדיקלי.
          כיום אנו נמצאים רק בהתחלת התהליך.
          ואז יכול להיות לישראל תפקיד הרבה יותר מעניין.
          ועוד דבר – בתמיכה שארה"ב נותנת לישראל, כפי שאתה טוען בצדק, ארה"ב בעצם תומכת בעצמה. תחשוב על זה.
          קרא עוד פעם את המאמר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך