קו 300, תחנת אלאור אזריה

מצעדי איוולת שפוגעים בביטחון ישראל
יצחק שמיר

32 שנים חלפו מאז שהתרחשה פרשת קו 300. 27 שנים חלפו מאז מלחמת המפרץ הראשונה. שני האירועים האלו התרחשו בפרק זמן של חמש שנים בסך הכול בתקופת כהונתו של יצחק שמיר כראש ממשלה בישראל. חלפו יותר משנות דור מאז. כיום ניתן לבחון בפרספקטיבה של זמן את ההשלכות וההשפעה של אירועים אלו על ביטחון מדינת ישראל.

משפט החייל אלאור אזריה האבסורדי והמיותר, כפי שכותב האלוף בדימוס שלמה גזית במאמר שהתפרסם באתר זה, מזכיר את "מורשת פרשת קו 300" והסתעפויותיה, וכן את מחדלי ממשלת שמיר בעת מלחמת המפרץ הראשונה. בעשורים האחרונים התפתלויות והססנות מאפיינות את תגובותיהן של ממשלות ישראל לירי טילים ולהתקפות טרור. התנהלות זו דומה במידה רבה לאוזלת ידו של ראש הממשלה יצחק שמיר ואפסות תגובתו לירי טילי סקאד.

40 טילי סקאד ירו העיראקים על ישראל במשך מלחמת המפרץ הראשונה. טילים אלו פגעו בשטח מדינת ישראל וגרמו לנזק רב לרכוש. אולם יותר מזה, פגיעות אלו, ללא תגובה מצד ממשלת שמיר, גרמו לנזק מוראלי עצום בקרב הציבור היהודי בישראל.

יש לשער שחלק מהציבור שכח את האירועים הללו. ייתכן שלצעירים שבתוכנו כלל לא נודעו פרטי מחדלים אלו. על כן אביא להלן, בקיצור נמרץ, את סיפורי המעשה של שני מחדלי ממשלת שמיר שנזכרו לעיל.

ב-12 באפריל 1984 תקפו ארבעה מחבלים פלסטינים אוטובוס קו 300 של אגד. הם השתלטו על האוטובוס ופתחו בנסיעה לעבר רצועת עזה. מטרתם הייתה לדרוש שחרור מחבלים שהיו כלואים בישראל תמורת שחרור הנוסעים. מחסום שהוקם על הכביש היורד דרומה עצר את האוטובוס. חיילי צה"ל השתלטו עליו בכוח הנשק. תוך כדי כך נהרגו שניים מהמחבלים ושניים אחרים נתפסו חיים. אחרי חקירה קצרה הומתו שני מחבלים אלו בידי לוחמי השב"כ. מעשה זה מזכיר במידה מסוימת את הירי במחבל – או בגופתו, אם כבר היה מת בעת הירי, על פי עדותו של פרופסור יהודה היס – שביצע החייל אלאור אזריה.

"מעשה קו 300" היה שוקע בתהום הנשייה אלמלא עוררו שלושה מבכירי השב"כ את עניין הריגת שני המחבלים שנתפסו חיים. כמו בעניינו של אלאור אזריה, צלם עיתונות – שנשלח לזירת האירוע על ידי ארגון "בצלם" – הצליח לצלם את שני המחבלים מובלים לחקירה לאחר שהושלמה השתלטות חיילי צה"ל על האוטובוס. צילום זה הודלף לעיתונות – שוב, מזכיר במשהו את עניינו של אלאור אזריה.

בהמשך החל להשתולל מחול שדים שהיו מעורבים בו היועץ המשפטי, פרקליטוֹת בכירות בשירות המדינה, שלושה מבכירי השב"כ, תא"ל (בעת ההיא) יצחק מרדכי, בכירי המערכת המשפטית ואף נשיא המדינה דאז חיים הרצוג (אבא של בוז'י), אשר חנן את אנשי השב"כ שהרגו את המחבלים.

אותו מחול שדים פתטי ­שהחל להשתולל בנובמבר 1985 – כשנה וחצי אחרי חטיפת האוטובוס – ­גרם לנזק בל ישוער למערכת הביטחון הישראלית. הנזק חלחל לכל מקום: לצה"ל, לשב"כ, למערכת הפוליטית, למערכת המשפטית ולמוסד נשיא המדינה. זעזוע כבד נגרם לשירות הביטחון הכללי כאשר שלושת הבכירים ביותר בשירות אולצו להתפטר והקריירה של ראש השירות עצמו נקטעה.

עברו שנים רבות עד שתוקן הנזק שגרם מצעד האיוולת ההוא, שהתרחש תחת מנהיגותו של יצחק שמיר. היו מי שטענו שאסור להרוג שבויים אחרי שנתפסו בחיים. ייתכן שהטוענים כך מעלים אמירה חשובה. אולם הנזק שנגרם כתוצאה ממחול השדים המטופש ההוא, שקיבל רוח גבית משתי פרקליטות חכמות בעיני עצמן שאיבדו את חוש המידה, עלה עשרות מונים על הנזק שהיה עלול להיגרם בשל הריגת שני מחבלים שדמם בראשם. ראש השב"כ אשר נתן את ההוראה לחסל את שני המחבלים עשה זאת, לדבריו, ברשות ובסמכות.

אפשר לשער שבמלחמה המלוכלכת נגד הטרור הרצחני שישראל מנהלת מקדמת דנא קרו דברים כאלו גם בעבר. ראש ממשלת ישראל באותה העת יצחק שמיר היה חייב לגלות מנהיגות ולמנוע את מחול השדים המיותר ההוא טרם הזיק. בזהירות רבה אני מבקש להעריך כי בשל לקונה ביכולת ההנהגה של שמיר נגרם נזק לעוצמת המאבק של קהילת המודיעין הישראלית נגד הטרור. תחושתי זו התעצמה לאחרונה כששמעתי את דבריו של סגן הרמטכ"ל בדימוס עוזי דיין. הוא העיד שהוא עצמו נתן הוראות לחיסול מחבלים כי דינם של רוצחים אלו הוא מוות. כך דברי האלוף עוזי דיין.

ולאירוע השני: בתחילת אוגוסט 1990, כחמש שנים אחרי פרשת קו 300, פרצה מלחמת המפרץ הראשונה. צבא עיראק בהנהגתו של סדאם חוסיין פלש לכווית, השתלט עליה בקלות ואיים על סעודיה, ידידתה הגדולה של ארצות הברית באותה העת, ועל כל מרחב המפרץ שמצפון למצרי הורמוז.

בתגובה התכוננה ארצות הברית לפלוש לכווית כדי לסלק את צבא עיראק, וארגנה קואליציה של שלושים וארבע מדינות שתמכו בפלישה. כמובן, עיקר העול הצבאי נפל על הצבא האמריקני. נשיא ארה"ב באותה העת היה ג'ורג' בוש האב ומפקד הפלישה לכווית, ואחר כך גם של החלק הדרומי של עיראק, היה הגנרל נורמן שוורצקופף.

זמן קצר אחרי תחילת הפלישה האמריקנית החל צבאו של סדאם לירות טילי סקאד לעבר ישראל. כל טיל מסוג זה היה מצויד בראש קרבי שהכיל כמה מאות קילוגרמים חומר נפץ מרסק. הטילים נורו לעבר ישראל בעיקר בלילות. כך היה קשה לאכן את מוקדי השילוח. במשך כארבעה שבועות נורו לעבר ישראל כארבעים טילים, אמנם בכינון לא מדויק, אך כזה שהספיק כדי לפגוע במטרות אזרחיות במרכז מדינת ישראל.

ראש הממשלה באותה עת יצחק שמיר החליט לא להגיב על הירי של "טילי סדאם" הללו לעבר ישראל. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות מלחמות הערבים נגד המדינה שישראל הבליגה על התקפה עוצמתית כל כך. סגן ראש המועצה לביטחון לאומי של ארה"ב לורנס איגלברגר (יהודי, איך לא) נשלח על ידי נשיאו לישראל כדי "להשגיח" על ראש הממשלה, לבל יורה לצה"ל להגיב.

שר הביטחון של ישראל באותה העת היה הפרופסור משה ארנס. דעתו הייתה שעל ישראל להגיב על ירי הסקאדים. ראש הממשלה שמיר לא שעה לדעת שר הביטחון שלו. לפני שנים אחדות שמעתי הרצאה של משה ארנס. הוא סיפר על כך ואף טען שחוסר התגובה של ישראל על ירי הסקאדים היה מחדל ביטחוני מהגדולים שידעה מדינת ישראל.

נוצר אז תקדים: אפשר לפגוע קשות בישראל והיא סופגת ולא מגיבה. לתקדים זה היו שלוש השלכות: ראשית, מדינה ערבית פוגעת בישראל ללא תגובה, דהיינו כושר ההרתעה הישראלי נפגע קשות; שנית, הציבור בישראל סופג התקפה מתמשכת ועלול "להתרגל" למודוס אופרנדי מסוג זה; שלישית, הקהילייה הבין-לאומית ובייחוד ארה"ב יכולות להגביר את התנגדותן לתגובות ישראליות על התקפות, בטענה: הנה הותקפתם, לא הגבתם ולא קרה כלום. מצב בלתי סביר לחלוטין מבחינתם של אזרחי ישראל.

אני סבור שמשה ארנס צדק. כל מי שיורה על ישראל או מנסה להרוג ישראלים, צריך לדעת שדמו בראשו. בדומה, אסור היה לחוטפי קו 300 לצאת בחיים מפעולת הטרור שביצעו. טעות קריטית הייתה לתת לסאגה המשפטית ההזויה בעניין זה להתפתח כפי שהתפתחה. שתי הפרקליטות שלחצו על היועץ המשפטי לממשלה כדי שיעסוק בפרשה זו טעו בגדול. המוטיבציה שבאמת הניעה את הפרקליטות האלו לא הובהרה עד היום. שתיהן התקדמו בעולם המשפט והפכו לבכירות ביותר. ניתן לשער שעד היום הן לא הפנימו את מידת ועוצמת הנזק שגרמו לביטחון ישראל ותושביה. בענייני חיים ומוות של ישראלים אסור שייקוב הדין את ההר.

ולעניינו של החייל היורה מחברון: ההתגוללות המטופשת והמיותרת (גם לדברי האלוף בדימוס שלמה גזית במאמרו הנ"ל) של מערכת המשפט הצבאית ושל התקשורת הישראלית פוגעות למעשה, אולי מבלי משים, בביטחון מדינת ישראל, באופן דומה לפגיעה שחוללה בזמנו הסאגה המשפטית של קו 300. התפתחות העלילה מזכירה די בדיוק את אוזלת ידו של ראש הממשלה שמיר בשתי הפרשיות שנזכרו לעיל. המדהים הוא שראש הממשלה נתניהו גדל באותו בית מדרש שבו גדל יצחק שמיר. הדמיון באוזלת ידם של שני אישים אלו במקרים שבהם יש להפגין החלטיות וכושר מנהיגות מעורר תהיות, בלשון המעטה.

המחבל שנורה על ידי אלאור אזריה היה בן מוות. הוא לא התכוון לחלק סוכריות לשבאב אחרי הריגת יהודים. הוא התכוון להרוג יהודים. לאו דווקא מתוך המצווה "הקם להורגך השכם להרגו", וגם לא בשל "עין תחת עין", מוצדק להרוג מחבלים במצב מעין זה. הקובע הוא הצורך לעצור את אינתיפאדת הסכינים. עד כה נהרגו מאש חיילינו כמאתיים מחבלות ומחבלים שבאו להרוג בנו. זכור לנו גם המעשה של המח"ט שירה בגבו של מחבל נמלט והרגו, כיוון שהלה יידה אבן על שמשה קדמית של מכונית המח"ט. אף אחד מהיורים הללו, בצדק רב מאוד, לא הועמד לדין.

אתרע מזלו של החייל אלאור אזריה – חייל מצטיין, חובש קרבי שסיים את קורס החובשים בציון 93 – שהוא צולם על ידי פרובוקטור של "בצלם". עוד אתרע מזלו שעל גבו מתנהל כיום מאבק משפטי על מה שנקרא "ערכי צה"ל". מסכת משפטית הזויה ויקרה להחריד. בשל כך יהיו צודקים חיילים שיימנעו מלירות לעבר מחבלים שבאים לרצוח יהודים. חיילים אלו לא ירצו ליפול למלתעות מערכת משפט שראשה למטה ורגליה למעלה. והיו דברים מעולם.

אני סבור שיש לעצור את התגלגלות מחזה האבסורד של אלאור אזריה. אמנם עכשיו הרכבת כבר יצאה מהתחנה. הגם שכך יש לעצור אותה לפני שהיא נתקלת בקיר. מדברים עכשיו על פער אי האמון שנוצר בין הפיקוד של צה"ל לבין חלק לא מבוטל בציבור הישראלי. משפט אזריה הוא זרז מובהק להרחבת פער האמון הזה. אינני רואה כיצד הציבור בישראל יעבור לסדר היום על הרשעה ומאסר שיפסוק בית הדין הצבאי לאלאור אזריה, גם בהיותם נתמכים בעדויות של אלופים.

אין גוזרים על הציבור גזירה שלא יוכל לעמוד בה. אחרי רבים להטות. בייחוד כאשר בנפשותינו מדובר. די היה לנו עם "פסק דין נוהל שכן" ההזוי של כבוד השופט ברק. במלחמה כמו במלחמה. שר הביטחון ליברמן מבין את הדבר. לכן הוא הבטיח פומבית סיוע לאלאור. בינתיים נדמה שהדיבור קל עליו. המעשה כנראה קשה יותר.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

8 תגובות

  1. רק מנהיגים לא רציניים מגיבים על כל דבר בחיפסון ובעוצמה. אפילו הדוגמא שלך על הסכינאים מוכיחה את ההיפך.

  2. דווקא את המעשה החכם ביותר שעשה יצחק שמיר-מתקיפים.דרכו הפוליטית היתה מוטעית אבל החלטתו לא להגיב היתה חכמה.הוא לא רצה להפוך הנושא לישראלי-ערבי דבר שיוציא את סדאם מבדידותו.לאחרונה שמעתי מחמאות מכל צידי הקשת על החלטתו זו.שמיר טעה שחנק כל יוזמה מדינית שלא הלך על עסקת פרס-חוסיין שהיום הימין היה מתחנן לקבל כמותה.

    1. מאמרי דנן אינו עוסק בדרכו הפוליטית של שמיר.
      הוא עוסק במחדלים שפגעו בביטחון ישראל.
      המאמר גם אינו עוסק בהסכם פרס-חוסיין. שר ויהא זה מר פרס בכבודו ובעצמו אינו רשאי לנהל משא ומתן עם מנהיג מדינה אחרת ללא גיבוי ממשלתי. לגבי ההסכם עצמו – כיום אין לדעת. רב הנסתר על הנגלה. אולי מכיוון שלא היה הרבה מה לגלות.
      לגבי אי תגובת שמיר על טילי סאדאם – אם אחרי הטיל ה- 20 (למשל) ישראל הייתה מגיבה זה לא היה מוציא את סאדאם מבדידותו. ההיפך הוא הנכון. גם במערב וגם בעולם הערבי ישבו רבים תוהים ומשתוממים על כך שישראל אינה מגיבה. זה היה מחדל מהגדולים של ישראל בכל הזמנים. ובכלל הגישה הדפיטיסטית של חלק ממנהיגי מפלגת העבודה שעוזי ברעם נמנה עליהם הביאה לקריסתה של מפלגה זו. האם זה לא ברור?

  3. איך אתה לא מבין.זה לא מצעד האיוולת זה קרב מאסף על שארית הדמוקרטיה. השימוש הקל שלך במילים חריפות רק מצביע על כך שאינך מספיק בטוח בטיעוניך.

    1. לא השתמשתי במילים בוטות. ההפך הוא הנכון. השתמשתי בהגדרות מאד מתונות על מנת לציין מחדלים שאחרים השתמשו בביטויים הרבה יותר חריפים כדי לתארם. כך מכיוון שבכתיבתי אינני נוהג להשתמש במילים בוטות.
      אין כאן שום קרב על שארית הדמוקרטיה. גם כאן ההפך הוא הנכון. ישראל היום יותר דמוקרטית מאשר בעבר. זה שהחברים שבמיעוט חושבים שגנבו להם את המדינה מראה שהם אינם מבינים מה זו דמוקרטיה. ואל תבוא אלי עם הדוגמה שהערבים רצים לקלפי באוטובוסים. גם אם הייתה לכך השפעה שולית על תוצאות הבחירות – גוש הימין בכל מקרה היה מרכיב ממשלה – זו הדמוקרטיה. מה לעשות – הם הרוב.
      אז כנראה שאלמוני-לא דוקטור אתה כנראה לא מבין מה קורה מסביבך.
      ולגבי מצעד איוולת – אי העשייה של ראש הממשלה שמיר בתחומים שונים היה לא פחות ממצעד איוולת.

  4. אני סקרן לדעתך לגבי השיטה של נתניהו להתמודד עם שביתות (של מורים, למשל). הוא פשוט מתעלם. שביתה לא יכולה להמשך לנצח, כולם יודעים זאת, והכל שאלה של מי ישבר ראשון. מרגע שנשברת – הרי שהודית שהאויב מסוגל להניע אותך ככלב פבלובי לפעולה. האם לדעתך נתניהו טועה באופן בו הוא מטפל בשביתות?

    1. אינני יודע אם ואיך מטפל נתניהו בשביתות. לכן אין לי דעה בעניין. למה צריכה להיות לי דעה בזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דו כיווני

לא לפחד מהפחד

היכרות עם מנגנון הדיסוננס הקוגניטיבי תוביל לצמיחה

דילוג לתוכן