מדינה במצור כאן ועכשיו

החברה הישראלית סוערת נוכח איומים רבים – חרם, דה-לגיטימציה ואיומים פיזיים על מדינת ישראל, כמו אינתיפאדה, טרור או טילים על שדה התעופה – וכל צד משני הצדדים הפוליטיים העיקריים מאשים את הצד האחר בהפחדה בלתי פוסקת. זה מפחיד באיומי שואה, האחר מפחיד באיומי חרם, והעם בישראל מבולבל מרוב איומים ואינו רואה את האיום האמתי, שעליו לדעתי קיים קונצנזוס בחברה הישראלית.

מדינת ישראל היא מדינה של כביש אחד. ולא סתם קרוי הכביש הזה כביש מספר אחת. בין גוש דן לבין גוש ירושלים מחבר בעצם רק כביש אחד. הכביש האחר, כביש 443, איננו כביש רשמי.

מדינת ישראל הוציאה אזהרה לנבחריה שלא להשתמש בכביש 443 בדרכם לירושלים, מכיוון שהוא חשוף לבקבוקי תבערה ולאבנים.

המדינה שהיא "מעצמה אזורית", חלוצת הייטק מובילה בעולם, כובשת השטחים ומציבת המחסומים הגדולה בשטחי יהודה ושומרון – נחשפת בקלונה כאשר ברצונם של תושביה להגיע לבירתם. או אז הם עשויים לבלות שעות ארוכות בכביש האחד והיחיד המוביל לבירת ישראל. יתרה מזאת, כאשר מגיעים בכירי העולם – מזכיר המדינה של ארה"ב, שרים בכירים וראשי מדינות אירופה – חסום הכביש היחיד הזה לירושלים עד יעבור זעם.

זה כבר לא איום, זוהי המציאות בשטח. מדינה עם כביש אחד שזהו גודלה וזהו רוחבה, עלולה בכל יום ויום להיות מנותקת וחסומה. כך קורה בדרך לירושלים, כך קרה באינתיפאדה השנייה באזור נתניה, שבו הגבול הוא במרחק קילומטרים ספורים מחוף הים, וכך קורה בדרך לאילת – גם שם נחסמות הדרכים הבודדות המחברות בין הדרום לצפון.

מפתיע שבאיום המידי הזה לא עוסק איש. לא שמאל ולא ימין, לא פילוסופים ולא אנשי ביטחון. מפתיע גם שהציבור, הנענש העיקרי, אינו מזדעק ואינו מוחה על המצב הבלתי נסבל – אנו במדינה תלויים בכביש אחד. כנראה יש נושאים פוטוגניים יותר לעסוק בהם.

ברחבי העולם רואים אותנו בסדרי גודל של אוסטרליה וקנדה, ושוכחים כי הוויכוחים אצלנו הם לא על עשרות ומאות קילומטרים אלא על עשרות ומאות מטרים. הוויכוחים אצלנו הם על להיות או לא להיות, בתוככי הגבולות הבלתי אפשריים שבהם אנו חיים היום. ועל כך חייבים נבחרי הציבור כולם, גם משמאל וגם מימין, תשובה לציבור בישראל. ויפה שעה אחת קודם.