בעשור האחרון ניכרת מגמה מעניינת ומעוררת מחשבה בזירת הקולינריה הישראלית: יותר ויותר שפים המזוהים עם אורח חיים חילוני בוחרים להעניק למסעדותיהם תעודת כשרות. תופעה זו, שבעבר נחשבה כמעט חריגה, הולכת ומתרחבת והופכת לחלק בלתי נפרד מהנוף הקולינרי המקומי. לכאורה מדובר בהחלטה טכנית־עסקית בלבד: הרחבת קהל היעד למגוון סועדים, דתיים ושומרי מסורת לצד חילונים ותיירים. אך למעשה, הבחירה בכשרות נוגעת במתח עמוק הרבה יותר שבין זהות יהודית, מסורת תרבותית, ושדה הגסטרונומיה המודרני המבקש חופש יצירה בלתי מוגבל.
השפים עצמם מתארים לא פעם את המתח הזה: מצד אחד, הרצון להביא לידי ביטוי קולינרי טהור את ההשראות, הטעמים והטכניקות שלמדו ברחבי העולם; ומצד שני, ההבנה כי בישראל, מקום שבו האוכל נטען במשמעות חברתית ותרבותית ייחודית, אי־אפשר להתעלם מן הממד הדתי־מסורתי. יש הרואים בצעד זה פשרה עסקית שנועדה להרחיב הכנסות, ואחרים מזהים בו ניסיון לחבר בין עולמות, בין המודרני והחדשני לבין ההיסטורי והמסורתי.
כך או כך, תופעת פריחתן של המסעדות הכשרות בהובלת שפים חילונים מעלה שאלות מרתקות: האם מדובר בוויתור יצירתי? ומה מלמדת התופעה על יחסי חילוניות, יהדות ותרבות האוכל בישראל בת ימינו?
בעולם הקולינריה הישראלית, שפים מובילים, שמזוהים עם פריצת דרך, חדשנות ולעיתים גם חופש גסטרונומי מובהק, עושים לאחרונה צעד מפתיע ומסקרן: לא רק הבחירה בכשרות, אלא גם הבחירה בשם המסעדה. שמות המסעדות הם בעלי אופי יהודי, נשי, משפחתי ונוסטלגי. מתוך שפע האפשרויות, דווקא המסעדות הכשרות של השפים נושאות שמות שמחברים לשורשים, למסורת ולדמויות מן העבר.
חיים כהן, אחד השפים האהובים והבולטים בישראל, פתח את "מרים", מסעדה כשרה הממוקמת בתל אביב, שנקראת על שם אימו. חיים כהן, שכבר שנים רבות מזוהה עם טעמים מזרחיים ובישול של בית, בחר כאן לא רק לשחזר את הטעמים, אלא גם לשים את אימא כפשוטו, על השלט. הבחירה בכשרות היא חלק מהחזרה למקורות: כבוד למשפחה, למסורת ולמטבח היהודי שאינו רק טעים אלא גם קשור לזהות.
אייל שני, השף המהפכני המזוהה עם קולינריה חופשית, פתח את "מלכה" ו"דבורה". הבחירה בשמות נשיים, יהודיים, חמים, לשתי המסעדות התל-אביביות הכשרות היא בהחלט מפתיעה. אלה אינם רק שמות, אלא הצהרה על חיבור למשהו עמוק, רך ואישי.
בטבריה נפתחה המסעדה הכשרה "לוטה" של השף אסף גרניט, מהשפים המצליחים ביותר בזירה הבינלאומית. המסעדה נקראת על שם לוטה אייזנברג, חלוצה יהודייה שהייתה דמות מרכזית בטבריה בשנות ה-30. הבחירה בלוטה, שאינה בת משפחתו של גרניט אך כן דמות יהודית-היסטורית, מגלמת לא רק הצדעה לעבר אלא גם לקיחת אחריות על המשכיות. הכשרות כאן היא חלק מהחוויה לא כהתפשרות, אלא כהקשר.
את המסעדה הכשרה "היבה" פתח השף יוסי שטרית. שטרית, הידוע כשף שמשלב בין עדינות עילית למטבח מסורתי, ביקש להביא את ההילה – "ההיבה" – המרוקאית לתל-אביב. גם כאן, הבחירה בכשרות נובעת לא מהוראות הרבנות, אלא מתשוקה לגעת בשורשים, בזיכרון התרבותי ובזהות שמבשלת לא רק טעם אלא גם זהות.
המכנה המשותף לכל המסעדות האלה אינו רק הכשרות, אלא כוונת הלב: חיפוש אחר שפה חדשה-ישנה, שתחבר בין קולינריה מודרנית ובינלאומית לבין זהות יהודית, לאומית ומשפחתית. השמות: מרים, מלכה, דבורה, לוטה, היבה, אינם רק מחווה לנשים. הם סמל לבית, למסורת, לארץ הזאת.
דווקא בעולם שבו דת וכשרות נחשבות לא פעם למחסום ליצירתיות, מגלים שפים אלה דרך אחרת ומרגשת להפוך את הכשרות למרחב של משמעות, עומק והזדהות. לא כי הם שינו את אורח חייהם, אלא כי הם בוחרים, דווקא מהמקום החופשי שלהם, לחזור רגע למקורות.
כי גם במסעדה יוקרתית, אפשר להריח פתאום ריח של שבת.






6 תגובות
חילונים אוכלים גם במסעדות כשרות
דתיים לא מתקרבים למסעדות לא כשרות
והתוצאות ברורות
כלומר מבחינת הרבה מבעלי המסעדות זהו צעד משיקול כלכלי
ניסיתי לאכול כמה פעמים במסעדה סופר כשרה, שיפודי ציפורי באילת. הזמנתי סטייק פילה מיניון. מנה זו יקרה יחסית כאשר היא כשרה בגלל הצורך לעבור ניקור – הוצאת הגידים – כי לפי התורה יעקב נפגע בגיד הנשה על ידי מלאך. להפתעתי הסטייק היה מלא גידים. בחו"ל במסעדות לא כשרות פילה מיניון זול בהרבה. מעולם לא נתקלתי בסטייק פילה מיניון עם גידים במסעדות לא כשרות בחו"ל. הדבר הכי לא הגיוני שמסעדות כשרות לא משרתות בשבת. יש שתי ברירות או להתענות בתורים ארוכים במסעדות הספורות שעובדות בשבת, או לבשל בשבת בבית במקום לנוח. כך שסגירת המסעדות בשבת פוגמת במנוחת השבת של הציבור שאינו כפוף להלכות הדת. גם הדתיים לא נחים בשבת הלא מערב שבת עד מוצאי שבת הם עובדים את השם.
למרות שאינני מגדירה עצמי דתיה, אני יהודייה. לכן אני מעדיפה מסעדה כשרה, על מסעדה לא כשרה. גם בחו"ל ששם זה יקר.
כעובדה העם היהודי נהיה יותר יהודי. כיוון כמובן חיובי.
צודקת לגמרי.