בין הנדיר למופלא

הרהורים על אנינות טעם ותקציב ועל עוגיית מזל קטנה
מנה עם אורז
צילום: חביבה רוטשילד

לעיתים מתעורר בי רצון עז לפרגן לעצמי בגדול וללכת למסעדה איכותית, מוכרת ומומלצת, זאת על מנת להישאר מעודכנת בחידושי הקולינריה ובעולם המושגים השמורים לשפים ותיקים, זריזי ידיים, יצירתיים בטירוף וכאלו המקפידים ללבוש מכנסיים משובצים כיאה למקובל בענף.

ההיצע הרב לא מקל על תהליך הבחירה. מגוון גדול של אוכל זמין במרחק נגיעה, מכל המינים, הצבעים, הריחות והתרבויות. אוכל לסעודה בחטף, מזון לאניני טעם, מנות מדוגמות לישיבה ממושכת בחברה טובה וסוגי מתאבנים שזכו לשלל כוכבי שמיים, בדירוג מישלן.

המחשבה על יום שישי פנוי לחלוטין, ללא רשימת קניות והתלבטויות הרות גורל מה לבשל, הסבה לי נחת ועונג רב. התרגשתי מהאפשרות הממשמשת, לפנק את בתי בשלל מיני מאכלים חדשים, ולהעשיר את עולמה הקולינרי בטעמים שטרם חוותה.

הרגשתי שכך אוכל שוב ליישם, הלכה למעשה, את חינוכה לפתיחות, התנסויות חדשות ומעניינות, היכרות עם שווקים מכל העולם. בעיקר חשבתי על אותם שפים המשלבים תפיסת עולם לצד בקיאות ברזי השימוש בתבלינים מרתקים ועל תרומתם לידע הכללי של בתי.

התלבשנו יפה, הפעלנו את הווייז והגענו למסעדה.

מארחת חיננית עזרה לנו להסיר את מעילינו, אף לקחה באדיבות את המטרייה הנוטפת שהחזקתי בידי) אני עדיין תמהה איך יצאנו למסעדה ביום חורפי, כה גשום). היא הפנתה אותנו למקום שהוזמן מראש, לצלילי מוזיקה קלאסית שניגן כנר וירטואוז המופיע דרך קבע במסעדה.

נדמה היה שהגענו לפריז. אנשים במיטב מחלצותיהם הסבו אל השולחנות המכוסים מפות תחרה עדינות, לאור נרות. מלבד צלילי הכינור שרר במקום שקט מופתי, ניתן היה להקשיב, תוך מאמץ קל, לפעימות ליבו של הנגן, או לנקישות הסכום על צלחות הפורצלן.

בקבוק שמפניה קרץ אלינו מתוך דלי כסוף, נראה היה שהקרח סביבו ביצע מלאכתו כראוי, שכן טיפות דקיקות כיסו אותו כאילו שמישהו דאג לסדרן מבעוד מועד במיוחד עבורנו. כוס היין הדקיקה, קריסטלית ובוהקת, קראה לנו בחדווה למזוג את היין לתוכה, ממתינה בחוסר סבלנות למוצא פינו.

תפריט בכריכת עור משובח, העשוי מעור איילי הצפון אי שם בלפלנד, נפתח על ידי המלצר המעונב והוגש לנו, תוך כדי מחווה וחיוך ממיס.

בתפריט הוצגו מאכלים שלא מן העולם הזה: סלט עלי גומא צעירים אשר נקטפו באיבם, לצד רוטב פסיפלורה ובוטנים מקסיקנים, שעליו נזרו בחן נבטים ירוקי מראה, דקי גבעול. פטל כהה ובשרני השתלב היטב בסלט האמור, ניכר כי הגיע זה עתה בטיסה ישירה מהרי הקווקז.

המנות העיקריות (שאינני זוכרת את שמן), היקרות, הודו לנו שהגענו עם נכונות וממון מספק להזמינן. וההמשך, עם הקינוחים, הקפה המשובח ופוליו המדוגמים, רק העיד שאכן הגענו למקום הנכון.

מסעדה המחברת בין הנדיר למופלא, הנימוח והאותנטי. שילוב מנצח של ידע רב, חן גסטרונומי ויכולת יוצאת דופן לאתר, להזמין ולייבא חומרי גלם משובחים מקצות היקום בזמן קצר.

קצת חששתי שיזהו שאני ובתי לא קורצנו מאותם חומרים שמהם עשויים שועי עולם, ובכל זאת, שמחתי שהעזנו.

בתי הזמינה כרגיל שניצל וצ'יפס. האמת שחששתי שהשילוב הפרגמטי, הביזארי, הבינלאומי של האוכל במסעדה הזו, יגרום לה למיחושים חזקים, תחושת הקאה וטראומה לאורך זמן.

חוץ מזה, המחירים היו כל כך גבוהים, שזה היה פשוט טירוף הדעת להתחייב על תשלומים לתקופה ארוכה וזאת רק כדי להגיד שהיינו שם.

אני הסתפקתי בקפה הפוך עם עוגיית מזל קטנה שכן סקרנותי לא עמדה לי. תהיתי מה כבר יכול להיות כתוב שם, וגם רציתי לבדוק איך הם בכלל הכניסו את הפתק הקטן הזה לתוך העוגייה ואיך הוא לא נשרף במהלך האפייה.

הכול היה נפלא. הטעמים היו טעמי גן עדן.

חבל שהקטשופ לשניצל הגיע באיחור, אחרי שכבר עזבנו. 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

  1. ממש נהדר
    כתוב בצורה מיוחדת
    האם האבחנה שלי כי טמונה כאן בביקורת במפונפני יתר סביב הגסטרונומיה היא נכונה?

  2. הסיומת של המאמר מסגירה ברמז את דעתה של הכותבת המתוחכמת על אופנת סעודות היוקרה, רצוי במחירים גבוהים ככל האפשר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

צילום של אליהו

סיפור גן העדן

על מונותיאיזם, פוליתיאיזם וההיררכיה של הפולחן