עוד חזית נכבשה ע"י הסחר האלקטרוני

תופעה חדשה יחסית מתרחשת בעיר תל אביב. תושבים רבים והולכים, בעיקר מקרב הדור הצעיר, רוכשים מזון ממבחר גדל והולך של מסעדות באמצעות חברות משלוחים, שמבצעות את המכירה והמשלוח ומקזזות אחוז לא מבוטל מהתשלום לטובת עצמן. התפשטות הקורונה העצימה את התופעה, אבל גם אחרי כלות המגפה, המגמה תימשך.

בראשית הדרך התנהל הסחר האלקטרוני בעיקר באמצעות אתרי חברות שהתפרנסו ממכירה של מוצרים ושירותים. לאחר מכן נוספה אפשרות של מודל כלכלי אחר. חברות הקימו אתרים, ואחרי שהצליחו להביא תנועת גולשים רבה אליהם, הם מתפרנסים מפרסום של אתרים ועסקים אחרים, שירות שעבורו הם גובים כסף. אך ישנו כמובן מודל כלכלי בולט נוסף. מדובר באתרים המתפרנסים מתיווך – אתר המתווך בין הקונים למוכרים בתחום מסוים. המתווך מציע מבחר מגוון של מוצרים ושירותים בתחום מסוים מספקים שונים שמתחרים ביניהם, והוא מייצג למעשה את כולם.

דוגמה בולטת המוכרת כבר לכול היא תחום התיירות. זה שנים שההובלה בענף זה בעולם נתונה בידי שתי קבוצות של אתרי אינטרנט שמתווכים בין יותר ויותר מאזרחי העולם לבין ספקי השירותים. קבוצה אחת היא אקספדיה, הכוללת עוד כמה אתרים גדולים, כגון "הוטלס", והשנייה היא קבוצת פרייס-ליין, שתחת חסותה אתרים גדולים נוספים, כמו "אגודה" ו"בוקינג". שתי הקבוצות הן השליטות הגדולות של התיירות. מבלי להשקיע בבניית מלונות ותחזוקתם הן מרוויחות סכומי עתק. בתפקידן כמתווכות הן מבצעות עסקאות עם רוב בתי המלון בכל הארצות, וגורפות רווחים. כך גם בתעופה עולים כפורחים רווחי האתרים המתווכים, בעוד שחברות התעופה מקרטעות כלכלית. דרך המתווכים אפשר לקנות יחסית בזול כרטיסי טיסה לרוב המכריע של הטיסות בעולם.

לאחרונה מתפשטת תופעה דומה בנושא ההסעדה. יותר ויותר צעירים מעדיפים, וטעמם עימם, להזמין אוכל ממסעדה זו או אחרת, אך לקבל את המנות המוכנות לביתם, ושם לסעוד בפרטיות. בארץ התופעה החלה מטבע הדברים בתל אביב, ומשם כבר החלה מתפשטת לעבר בנותיה. זו רק שאלה של זמן עד שגם ביתר הערים הגדולות במחוזותינו יאמצו את הדפוס החדש. את התופעה מובילות שתי חברות משלוחים נפרדות: "תן ביס" (בבעלות הולנדית) ו"וולט" (בבעלות פינית). הגולש הרעב נכנס לאתר או לאפליקציה של אחת החברות הללו, ומתוך רשימה ארוכה ביותר של מסעדות – שרובן עובדות עם שני האתרים המדוברים גם יחד – בוחר מה להזמין מתוך המבחר. את העסקה סוגרים עם האתר, שגם גובה מהמזמין כעשרה שקלים עבור המשלוח.

רוב הגולשים לא בדיוק מתעניינים במערכת היחסים המעניינת בין המסעדה לאתר המוכר והמשנע. כלל לא מעניינת אותם העובדה המרכזית – שחברת המשלוחים, שהיא למעשה גם זרוע המכירות, אינה גובה רק סכום נמוך יחסית מהלקוח עבור המשלוח, אלא גם סכום גדול בהרבה מהמסעדה. וולט למשל איננה מסתירה את העובדה שהיא גובה מהמסעדה 27% מהיקף הקנייה של כל לקוח. זהו עיקר ההכנסות של האתר המתווך.

בקרב המסעדנים רבה ההתמרמרות כנגד חברות המשלוחים המתווכות האמורות. אולם רק מעטים מהם מעזים לסרב למכור דרך וולט או תן ביס. בעל מסעדה ומנהל מסעדה אחרת שעמם שוחחתי בנושא, טענו שהסידור החדש אינו משתלם להם, אבל הם לא מפסיקים את הקשר מחשש להפסיד את רוב לקוחותיהם. אינני מסכים לדעת השניים במלואה. אני סבור שהבעיה המרכזית של המסעדות היא העובדה שמנהליהן אינם מבינים עד כמה התחום הזה, כמו יתר הענפים, נמצא כבר בתהליך של שינוי, וכי הניהול חייב להתאים עצמו לכך. אולם זהו כבר נושא למאמר אחר, ואולי אף יותר מאחד.