אביב בתל-אביב המסוגרת

אם כן אנו במצור, בהסגר, העומד לשלול מהמשוטט את היכולת להעביר זמנו באוויר הפתוח, ובלית ברירה ישב לו האדם אצל שולחנו וישוטט אל מחוזות העבר.

עוד מעט, עם בוא האביב, תמלא שנה להסתלקותו של מתי "המקלל". עיתונאים שטרם נגמלו ממַטֵרְנָה יכתבו שוב כתבות ממוחזרות על ה"מיתולוגיה" התל-אביבית ששמה מַתִּי המוזג. המיתולוגיות המקומוניות או האגדות האורבניות כפי שאוהבים לכנותן במטבע שחוק, מתמקדות בבתי אוכל, ומרגע שיצא שמם למרחוק, קריסתם כאילו כבר סומנה; וכשהחלו להיקרא "מיתולוגיים" נחרץ גורלם. כך גם הפינה חסרת השם של מתי הפכה ל"מיתולוגית", וגדודים של מטיילי שישי בבוקר בשוק לוינסקי החלו לגדוש את בית המרזח הזעיר כדי להתכבד בקללה הגונה מהאיש שלא שם מחסום לפיו. "המקלל" הוא נקרא בפי מאדירי שמו או סתם "מתי המשוגע", על ידי ותיקי הכוך.

בתקופה שבה הברנז'ה חובבת הטעם המזרח-אירופי עדיין נהרה אל אלימלך מרחוב וולפסון – עוד מוסד שעבר מהעולם מאז שהפך ל"מיתולוגי", או לשמוליק כהן ה"מיתולוגי" בגבעת עלייה, בילינו אנחנו ליד הברז של מתי, וכשהתעייף לעת צהריים העביר את השליטה לידיו של יוסף ארצי, איש יפה נפש, שתקן, מעשן בשרשרת. את ימי מתי "הראשונים" שהחלו מבחינתנו, החברים, במחצית שנות השמונים, קשה לשחזר, מכיוון שהם מעורפלים באֵדֵי "בירת מתי" מחוזקת שגרמו לכל שנאמר באותו קיטון צר להתנדף, והיה עליך לשוב לשם מדי שבוע רק כדי להיזכר.

את סודו, כיצד להפוך חבית גולדסטאר, שאותה היה מגלגל בעצמו אל מתחת לברז, לבירה הטובה בעיר, לא היה מוכן לגלות בעד כל הון שבעולם. ההשערות שהוא מוזג בקבוק גיי' אנד בי לתוכה היו חסרות שחר, באשר כל מי שהכיר אותו ידע שאם היה יכול להניח ידיו על בקבוק ויסקי, היה שומר אותו לתצרוכת עצמית. בכל אופן, בשל חוזקת הבירה שהיה מוזג בקפידה, לא היה מומלץ לפצוח בשתיית שחרית, ללא ששמת בפיך זנב הרינג או ערימת ארבעס (חומוס מבושל חם), גפילטע פיש (קרפיון ממולא) או רגל קרושה שאותם הייתה שׂוּרֶה' כבדת הרגליים מכינה.

באותו קיטון צר, שלא היה יותר מקיוסק מורחב ועיקרו שתייה סטרייט ולא מזון, לא היה מקום לטִישׁ שבו יתגודדו אנשי שֵם. רק את המשורר חיים גורי ראינו כשנזדמן שם לעיתים רחוקות כשהיה יורד מירושלים לתל-אביב, מקצת מזיכרונותיו מהמקום העלה בספרו הקליל "רשימות מבית היין", או את יֵבִּי משורר החוצות שתמיד מצא לו רע וחבר במקום ללגימה של שחר.

רק משהפך המקום ל"מיתולוגי" זכה מתי, ו"אמרי השפר" שלו הפכו ללהיט בסרטונים ויראליים, ניכר בו שהיה זה אקט מעושה.

מימים עברו נותרו באורח פלא רק כמה הודעות פקס דהויות במגרה מאת חברי יוסף ק', הקשורות להתכנסויות בבית המרזח שברחוב מטלון פינת זבולון, כעדות למקום שהיה. מדי פעם כשרוחנו הייתה טובה עלינו התכתבנו גם באידיש שהתאימה לרוח המקום ובעליו.

אשתף אתכם בשני פקסים מאותם ימים בתרגומם לעברית:

"אל עורך הדין רם המעלה ר' אברהם, מכיוון שהיום יום שישי, שמא ניפגש אצל המשוגע בשעות הצהריים, נחליף בינינו מספר דברים. אטלפן אליך עכשיו.

היה בריא,

על החתום יוסף זולל ההרינג".

"עורך הדין ר' א' גולדברג שליטא,

אבקשך לדווח לי באיזו שעה תתייצב בבית המדרש ע"ש רבי מרדכי (מתי) הקדוש זצ"ל, כמו כן אודה לכב' קדושתו אם ישוחח עם החכם המרפא חולים ובעיקר חולות בנות ישראל הכשרות, ויבקשו לבקר בבית המדרש בדרום תל אביב.

בברכה ר' יוסף".

לצערי לא נשמרו התשובות שהשבתי ללץ הנכבד. החכם, מרפא החולות המוזמן למתי, הוא ד"ר יצחק ג', גניקולוג שעבד באותן שנים בבית חולים בילינסון.

אחת מהבעיות שלא דובר בהן די, הייתה ההנגאובר המיוחד של בירת מתי. כמות השום שהיה מוסיף למתאבנים שהוגשו לצד הבירה, יצרה תרכובת קטלנית, כלומר הגוף פלט את ריח השום המעורב באלכוהול במשך כיממה לאחר השתייה והיווה מתכון לגירושין. למזלנו, פורסמה כתבה בשבחי השום והיא הוצגה לנשותינו כראיה מסייעת להפחתת העונש.

הנה נוסח הפקס שהתלווה לכתבה: "מר אברהם גולדברג, בהמשך להתקפות הלא מוצדקות שהתקיפונו במוצ"ש האחרון בנוגע לאכילת חומרים מפיצי ריחות, הריני מציג הוכחות וראיות חותכות ומדעיות שאנו הגברים צדקנו רטרואקטיבית בכל מעשינו, ואם נשותינו סובלות, אזי מומלץ שגם הן תאכלנה את זה".

ימי קורונה אלו עוררו בי זיכרונות וגעגועים לאנשים כמו מתי ולתקופה שהייתה ולא תשוב עוד. קוראים יקרים, שמרו על עצמכם מהנגיף!