הפסקה ללא עיר

שנים רבות מאוד נמשכת חברותי במועצת חכמי האלכוהול. במסגרתה אף כתבתי לא מעט מאמרי ביקורת על ביקורינו בברים, בפאבים ובמוסדות דומים. רובן המכריע של הסקירות התמקדו בדרך הטבע במקומות בילוי בתל-אביב, עיר מגוריי, שהיא בירת הבילויים של ישראל.

יצאנו לבילוי ביום רביעי, יום שבו בדרך כלל כבר מתחילה להתהוות מסת בליינים במקומות השתייה בעיר. הפעם נבחר בר על חוף ימה של תל-אביב, מובן מאליו שהזמנו מקומות מראש. אני נמנע מסיבות מובנות לנקוב בשמות המקומות המסוימים שבהם עברנו באותו ערב. הגענו לאותו בר מוקדם מאוד יחסית לשעות שבהן אנו מורגלים להיפגש, זאת לאור הקורונה שהחליטה להציק לנו דווקא כעת. כשנכנסנו, התברר כי אנחנו האורחים היחידים בבר, ולכן ממש לא הופתענו כשהעובד התורן הבהיר לנו כי המקום יסגור שעריו בהקדם בשל היעדר לקוחות.

בלית ברירה החלטנו לנסות מזלנו בטווח הקרוב, ב"מתחם התחנה". אומנם זה איננו אזור שבו אנו מרבים לבלות, אבל בתוקף הנסיבות זה נראה לנו פתרון נכון עם סיכויי הצלחה מובטחים. לעינינו נתגלתה תמונה קודרת לא פחות: רוב המסעדות והברים היו בכלל סגורים, האחרים ריקים מאורחים – שממה. לבסוף נכנסנו במסעדה שישבו בה לקוחות ספורים. הזמנו יין ומנות אחדות מהתפריט. לאיכות היין ועפיצותו, כמו גם לדקויות בדבר הרכב המנות וסידורן, לא הייתה שום משמעות. יכולנו לדבר ואפילו בקול רם, בשל העובדה שנותרנו לבד במקום, אחרי שגם אותם בודדים אחרים הסתלקו חיש מהר. אנשי הצוות שידרו בשפת הגוף שלהם, שאם נלך, גם הם ישמחו למהר ולהסתלק.

כל זאת בטרם הוצא צו הסגירה לכל הברים והמסעדות, מה שהפך את חיי הלילה של העיר שמתגאה כי היא חיה ובועטת ללא הפסקה, למדבר צייה. את כל תענוגות החיים ייטלו מאיתנו? מסעדות, ברים, קונצרטים, הצגות, מועדונים, אופרה, ויתר מרכזי ההנאה נכנסים לתרדמת. ובחו"ל – גרוע לא פחות. אני נמנע בשלב זה מלהביע דעתי על התנהלות השלטונות, כמו גם האזרחים, הנוטים לכיוון ההתייחסות המחמירה. אני אולי מבין קצת בברים, ובעוד כמה תחומים, אך בוודאי לא ברפואה. רק רציתי לדבר על עוד אספקט של כיבוי המאורות בשל הנגיף הפוגעני.

אני כולי תקווה שעד מהרה נחזור לחגוג ולבלות. מגיע לנו אחרי כל העמל שאנו משקיעים לאורך כל הדרך. או אז נחזור גם לדווח בסגנון הרגיל, תוך שימת הדגש על פרטי פרטים, וחלוקת ציונים, שיעידו כי חזרנו לימים טובים. אני אופטימי.