היה ערב שבת. בדרך המקרה לא היו לרעייתי ולי התחייבויות קולינאריות או אחרות בערב קריר וגשום של אמצע דצמבר. מסתבר שהגם שנדמה למוטב שהכול כבר ברי וידוע, לעיתים החיים מזמנים לאנשים מן היישוב הפתעות שלא מן המניין.
אמרה לי רעייתי שהגיעה אליה שמועה על מסעדה קטנה בתל אביב שמגישים בה אוכל פולני אמיתי, כמו שאמי עליה השלום הייתה מבשלת. האמת, התקשיתי להאמין שטבח או טבחית כלשהם יצליחו לבשל אוכל כפי שאכלתי בילדותי.
טלפנו למסעדה האמורה והזמנו מקום לשני סועדים. בשעה היעודה הגענו לשם. את פנינו קיבלה מלצרית נאה שהובילה אותנו אל שולחן עטור במפה מבהיקה בלובנה. קיבלנו תפריט שבו פורטו תבשילים שחשבנו כי כבר אבד עליהם כלח.
רגל קרושה, הלזלה, גריבאלאך, שמאלץ, חזרת, חמוצי הבית, צ'ולנט עם קישקע ונתחי בשר עגל רך, מרק עוף עם קניידלאך, בורשט (או בפולנית נכונה בורישץ') ולקינוח מוצע לפתן מפירות מבושלים או קיגל מועשר בצימוקים מענבים בהירים. אם הייתם מספרים לי שקיים כיום, בדור הפאסט והג'אנק פוד, היצע של אוכל מסוג זה, הייתי בטוח שלא נטלתם באותו הבוקר את הכדורים שלכם.
המקום נקרא "קיטון". דהיינו מעין מטבחון, או חדר אוכל קטן. מתברר שאת שמו של המקום טבע המשורר המיתולוגי אלכסנדר פן, שהיה מבאי המקום. נהגו לסעוד כאן אנשים מכל קשת החברה של אותם הימים, בראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת. בשנת 1945 התמסדה מסעדת "קיטון", ועד היום היא משמשת בית חם לאוכל יהודי, לכל מי שחשקה נפשו בחום ובנתינה הייחודיים לתרבות השירות והאוכל של המטבח היהודי.
כיום "קיטון" ממשיכה את המסורת של מייסדי המסעדה. הדור השלישי והרביעי נטלו על עצמם להמשיך את המסורת הקולינארית כל עוד יהיו אנשים הזקוקים לתחושה של בית חם, הרבה מעבר לארוחה כזו או אחרת של מזון אופנתי.
החלטנו לטעום מנות מכל הסוגים ככל שקיבולת מערכת העיכול שלנו תתיר. הרגל הקרושה וההלזלה שהזמנו בתור מנות פתיחה היו מעולים. לחמוצים, שהוגשו עוד בשלב של לפני השלמת ההחמצה, היה טעם בדיוק כמו טעמם של החמוצים שאמי מנוחתה עדן הייתה מגישה וכנ"ל גם טעמם של החזרת והשמאלץ. טעם הצ'ולנט והמרקם שלו ושל הקישקע היו בדיוק כפי שמתאר מנדלי מוכר ספרים בסיפוריו. הבורשט היה אגדי וכך גם טעמה של שליש כוס בירה, שהזכירה לנו את טעמה של הבירה בפראג. לקינוחים כבר לא יכולנו להגיע. היינו מלאים עד אפס מקום.
המחירים היו בהחלט סבירים, אם כי הם לא היו נכללים בפן הזול בענף ההסעדה. סיכמנו לעצמנו שבוודאי נבקר במקום פעמים נוספות. אכן נוכחנו שלא כל שיפוד, שווארמה, צ'וריטוס, אלפחורס או סושי עתיר אורז עדיפים תמיד. גם אוכל מסורתי בן מאות שנים שמקורו במזרח אירופה שאיננה עוד, יכול לשמח לבב אנוש.
הכתובת: רחוב דיזנגוף 145, תל אביב
6 תגובות
התרגשתי לקרא את שכתבת,ביחוד לאור העובדה שאני הדור השלישי:)
כייף שהצלחנו לרגש אתכם עם האוכל שנוגע בגעגועים לאמא.
תודה
אומרים גאלער
תודה על תשומת לבך והערתך. נכון- במקום רגל קרושה יש לומר ביידיש "גאלער". כמו שבמקום כבד קצוץ או "סלט כבד" יש לומר "געהאקטע לייבער". אלא מאי? – במטבחה של אמי עליה השלום נהגו לכנות את שני המאכלים הללו בשמם העברי. מכאן צמחה טעותי עליה אני מתנצל בפניך בלב דואב.
ננסה
שנעלם לנו
תחייה מחשש את הקולינריה האשכנזית.