אֵיפָה ואיפה גם במסעדות

השפעתם המאגית של כתבי מסעדות אמיתיים או מדומים
צילום של אבי רוזנטל
אבי רוזנטל

בני דור המילניום ובני דור ה-Z חיים בעולם דיגיטלי, הם קונים בחנויות מקוונות וכך לא חווים את החוויה שבקנייה בחנויות פיזיות, הם יוצרים קשרים חברתיים ברשתות החברתיות השונות, אך פחות ופחות פנים אל מול פנים. רבים מהם מזמינים אוכל באתרי מסעדות ואוכלים בבית, לבד או בחברת ידידים.

אם תשאלו אותי, אני מעדיף לחוות את החיים במלוא עוצמתם ולא באופן מקוון, ודאי בכל הקשור למסעדות. אך לעיתים גם החוויות הפיזיות אינן מושלמות וכלל לא תואמות את הציפיות. אבקש לשתף אתכם בשני מקרים שחוויתי במסעדות, האחד אירע לפני ימים אחדים והאחר בעברי הרחוק.

ובכן, לפני ימים אחדים סעדתי ב"מלה ביסטרו" בעין כרם. האוכל היה סביר, אולם השירות היה מתחת לכל ביקורת. על אף הקסם שבמבנה המיוחד שבו שוכנת המסעדה, חוויית הביקור שם לא השאירה אצלנו טעם טוב במיוחד. תהיתי ביני לבין עצמי, האם הייתי מקבל שירות טוב יותר לו הייתי ידוען? וכך נזכרתי במקרה שאירע לי בתקופת רווקותי לפני כ-30 שנה.

והמקרה שהיה כך היה: ישבתי עם ידידה במסעדה בעמק האלה. אף מלצר לא ניגש לשולחן שלנו. ביקשנו בנימוס מאחד המלצרים שיבוא לקחת הזמנה. נענינו כלאחר יד: "תיכף יבואו לשולחן שלכם". לשולחנות אחרים, שבהם ישבו סועדים שהגיעו אחרינו, ניגשו. הריטואל הזה חזר לא פעמים אחדות.

בדיעבד, אני מבין מדוע לא ניגשו אלינו. יותר כלכלי לגשת לשולחן שבו יושבות משפחות מאשר לשולחן של זוג. בעת ההיא טרם עלתה הצעת החוק שעל פיה הטיפ הוא חלק מההכנסה. האם חשבו המלצרים שגובה הטיפ בשולחנות שבהם עשרה סועדים גבוה יותר? האם בעל המסעדה הנחה את המלצרים לעבוד באופן כזה או שזו הייתה יוזמה שלהם?

לאחר שחלפו שלושת רבעי השעה ועדיין אף מלצר לא ניגש אלינו, לגברת שלצידי נמאס והיא אמרה לאחת המלצריות: "נכתוב עליכם בעיתון". באותה תקופה טרם היה אינטרנט והטלוויזיה הישראלית הייתה בחיתוליה. המדיה העיקרית הייתה העיתונות הכתובה. ידידתי אומנם התכוונה למכתב קוראים נזעם או לפנייה למדור הצרכנות, אבל המלצרית הבינה זאת באופן שונה, ושאלה: "האם אתם מ'כל העיר'?" – המקומון הירושלמי שהיה אז בימיו היפים.

בלי להתבלבל, שיקרתי באופן הטבעי ביותר, והשבתי מייד: "לא. אנחנו מ'קול ירושלים'". איני יודע כלל האם באותה תקופה היה מדור מסעדות במקומון "קול ירושלים", אבל המלצרית מיהרה לבעל המסעדה, והלה שחשב כי כתב המסעדות של 'קול ירושלים' וחברתו מחכים יותר מחצי שעה להזמנת אוכל במסעדה שלו, התייצב מייד בשולחן שלנו. הוא התנצל על העיכוב הרב, הבטיח שנקבל בחינם מנת פתיחה והפליג בשבחה של מנת הדגל של המסעדה.

מאותו רגע השתנה המודל הכלכלי: אנחנו קיבלנו את השירות הטוב ביותר, ואת מלוא תשומת הלב של המלצרים במסעדה כולה. אומנם נהנינו מאוד מאוכל ומהיחס, אולם הכעיסה אותנו העובדה שצריך להיות ידוען, מבקר מסעדות או מבקר מסעדות מדומה על מנת לקבל אוכל טוב ושירות טוב.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

  1. השפעה גדולה
    אלא שבארץ אין בכלל מוגעות צרכנית ואנשים לא טורחים להגיב על שירותים ולהתחשב בתגובות כאלה

  2. רואה את ההבדל בין הצעירים הלא מקצועיים שממלצרים אצלנו לעומת מה שקורה בחו"ל

  3. סיפור נחמד עם מוסר השכל-מסעדה עם שרות גרוע זקוקה להערה בנושא ואז השירות ישתפר. גם בלי להיות ידוען.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך