כשהייתי ילד (אי אז בשנות ה-50) וגרתי בבאר שבע, הייתי מגיע לביקורים תכופים אצל דודה שלי (שהייתה בעצם דודה של אימא שלי), שגרה ברחוב נחמני בתל אביב.
בכל ביקור היה לי מסלול קבוע. קודם כול הייתי רץ לראות סרט בקולנוע "שדרות", ששכן, כפי שהעיד עליו שמו, בשדרות רוטשילד (היום נמצא במקום בנק מסד). אחר כך הייתי הולך בשליחות הדודה לספרייה שהשאילה ספרים בגרמנית, ששכנה ברחוב "המלך קינג ג'ורג'", כפי שקראו לו היקים ונתיני האימפריה האוסטרו-הונגרית לשעבר. ומשם הדרך הייתה קצרה לשוק הכרמל – רק לחצות את כיכר מגן דוד (לפני שחפרו את המנהרה התת-קרקעית שבוטלה לאחר מכן) ולהגיע לארץ הפלאות! הקלידוסקופ האולטימטיבי בשביל הילד מבאר שבע: צבעים, ריחות, מראות, קולות, טיפוסים. הכול!
מאז אני אוהב לשוטט ברחובות השוק ובסמטאותיו. בכל פעם שאני מגיע ניעורות בי מחדש תחושות של התרגשות, פליאה וציפייה שמחזירות אותי לילדות. השוק משנה את פניו כל הזמן. כמאמר המשוררת (נעמי שמר) "השוק מחליף צבעים בלי הרף" (ההמשך, "אבל קבועים בו המחירים", כבר לא ממש רלבנטי. אבל זה לפעם אחרת). וגם זה חלק מהחוויה שגורמת לי לשוב אליו פעם ועוד פעם.
פעם דוכני הירקות והפירות שלטו ללא עוררין. אחר כך נוספו דוכני בגדים זולים (ומותגים מזויפים), דוכני סדקית, כלי בית וכדומה. לאחרונה השינוי לובש בעיקר אופי קולינרי: לצד דוכני הגבינות והחמוצים נוספו דוכני אוכל מעוצבים, שכמו שנהוג להגיד ביאפית "מתכתבים" עם המיקום. יש גם דוכן בירה שבו ייצוג נאה לבירות מיוחדות בכלל ולבירות בוטיק ישראליות בפרט (עליו אכתוב בקרוב), ואפילו, כך אומרות השמועות, נערכים בו סיורי אוכל מודרכים לשוחרי אותנטיות ואקזוטיקה.
ואכן, בשוק במתכונתו המשתנה יש נוכחות מורגשת של תיירים. בימי חול אלה בעיקר תיירים מחו"ל (השפות השולטות צרפתית ואנגלית), וביום שישי מצטרפים אליהם גם תיירי פנים. אם זה טוב או רע אני לא ממש יודע להגיד. אולי זו התפתחות טבעית.
הפעם חזרתי לאחד מדוכני המזון הוותיקים ביותר בשוק – לדברי בעליו המקום בן כ-50 שנה – "שיפודי ישראל" שברחוב רבי עקיבא 22 (סמטה שיוצאת מרחוב הכרמל). המקום מקובל בעיקר בקרב בעלי דוכנים בסביבה ובקרב קונים שעוצרים לאכול משהו במהלך הקניות או בסופן. התיירים, כך נראה, מעדיפים את דוכני המזון האחרים.
במקום יש גריל פחמים פשוט, מנגל, שמדיף את הריח המשכר של בשר שנצלה על פחמים אמתיים. הריהוט מורכב משלושה שולחנות פלסטיק מחופים בשעווניות ירוקות מנוקדות בלבן, בשביל מי שמעדיפים לאכול בישיבה. האחרים אוכלים בעמידה רכונה מסורתית (למניעת טפטופי טחינה על הבגדים) לצד הדוכן.
"שיפודי ישראל" מציע למבקריו בשרים על האש אבל גם דגים (למען האמת, עוד לא ראיתי מישהו אוכל שם דגים) ותבשילים כמו מג'דרה, שכל אוכליה מדברים בשבחה. את רוב המנות אפשר להזמין באחת משלוש צורות: בפיתה, בבגט או בצלחת. המחירים: 20 ש"ח למנה בפיתה, 22 ש"ח למנה בבגט ו-32 ש"ח למנה בצלחת. המנה היקרה ביותר, "אדום" (השם המקובל בדוכנים לנתח קצבים), עולה 60 ש"ח בצלחת. אז יקר זה לא.
בחרתי הפעם בקבב בבגט. הקבב היה מהסוג המזרחי (בצל ופטרוזיליה). הבשר, אם זיהיתי נכון, בקר. הקבב ניצלה על שיפוד במנגל הפחמים, מתובל במידה מתונה שנתנה כבוד לניחוח הגחלים. הוא הוגש בחצי בגט פריך להפליא עם תוספות לפי בחירתי (אין בשיפודי ישראל "סלטים חופשי"): חומוס, קצת חריף וסלט. היה טעים, משביע וכאמור זול: 22 שקלים (לא כולל שתייה). עזבתי את "שיפודי ישראל" בידיעה שאחזור לשם, וגם זכיתי לברכת הדרך: "לבריאות אבא'לה".
