מדד החירות

האמורא שמואל קבע כלל המלווה אותנו עד עצם היום הזה: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות/מלכויות בלבד" (שבת סג, ע"א). משמע, כאשר יגיעו ימות המשיח ישתנה רק דבר אחד, עם ישראל ישתחרר מן הגלויות ומעולן של המלכויות הזרות. במילים פשוטות, שום נס לא יתרחש, אדרבה, תתרחש נורמליזציה של העם היהודי שחי את מרבית שנותיו במצב בלתי נורמלי תחת שלטונות זרים ומתנכרים. הרמב"ם קבע שהמלך המשיח אינו "צריך לעשות מופתים… אלא עולם כמנהגו נוהג", והוא סומך את דבריו על דברי שמואל הנ"ל (הלכות מלכים יא-יב). השאלה הגדולה מבחינתנו כעת, ערב פסח תשע"ו, היא באיזו מידה שרויים הישות המדינית העצמאית ישראל ואזרחיה במצב של נורמליות דתית, חברתית ומדינית, והתשובה תוכל להעיד על מידת החירות בישראל.

את התחנה הראשונה יש לעשות בבירור המושג "משיחיות". האמונה במשיח קיבלה תנופה בתקופות המרד הגדול, חורבן בית המקדש השני ומרד בר כוכבא, שהמיטו שואה על עם ישראל. היו אלה ימים של דכדוך לאומי עמוק, והפנטזיה על המשיח שיגאל אותנו הייתה חיונית לחיזוק רוח העם ולהישרדותו. העובדה שכעת אנו חברה עצמאית במדינה מתקדמת ובעלת כוח של מעצמה אזורית, לא שינתה בקרב חוגים דתיים ולאומיים את האמונה במשיח. יתרה מכך, התפיסה המשיחית מתעצמת לנגד עינינו ונעשית לחלק מרכזי מהפוליטיקה הישראלית, וכתוצאה מכך לחלק מהממשלה וממדיניותה הרשמית.

התחנה השנייה היא זו של בירור המושג "שעבוד מלכויות". באיזו מידה מדינת ישראל עצמאית? ובאיזו מידה היא כפופה למרותם של גורמים מדיניים בין-לאומיים? על התלות בארצות הברית אין צורך להרחיב. החדשות הטובות הן שהמעצמה מספר אחת בעולם מעניקה לנו חסות ביטחונית כלכלית בג'ונגל המזרח-תיכוני. החדשות הפחות טובות הן שנראה כאילו אין לנו קיום מבלעדי חסדיו של הדוד סם. מן העבר השני אורבים לנו גורמים בין-לאומיים עוינים, ובכללם האו"ם על שלוחותיו, תנועת החרם והאיחוד האירופי. מדינת ישראל, נכון להיום, אינה יודעת להמציא מענה הולם למתקפה בין-לאומית זו, והיא נכשלת בכך בכל יום מחדש. אם נוסיף לכך את האיומים הביטחוניים מצד מדינות וגורמי טרור במזרח התיכון ובשטחי הרשות הפלסטינית, כי אז ניתן להגיע די מהר למסקנה שעד שיגיעו ימות המשיח, ימות החירות מן המלכויות, עוד נכונו לנו ימים רבים וארוכים.

לנוכח זאת עלינו לברר שתי שאלות יסוד נוספות: האחת, עד כמה אנו שרויים במצב של חירות? השנייה, מה אפשר לעשות כדי לקדם את החירות הזאת? חירות היא גם מצב אובייקטיבי וגם מצב סובייקטיבי. מבחינה אובייקטיבית אפשר לומר שיש לנו חירות בעירבון מוגבל. מדינה צעירה ועצמאית בעלת יכולות ביטחוניות, טכנולוגיות וכלכליות יוצאות מגדר הרגיל, הנתונה באיום קיומי, אזורי ובין-לאומי, חמור ביותר. מבחנה סובייקטיבית, קשה לומר שכל אזרחי ישראל חיים ופועלים מתוך תחושת חירות מלאה. חלקים ניכרים מהחברה הישראלית טרם השלימו עם עובדת קיומה של מדינה יהודית דמוקרטית. הציבור הערבי איננו שלם עם המדינה היהודית ואילו הציבור החרדי איננו שלם עם המדינה הדמוקרטית. שני ציבורים אלה מונים כיום כשליש מהחברה הישראלית. אצל יתר שני השלישים אנו מוצאים קבוצות נדכאות ומופלות לרעה בעניינים של רווחה וכלכלה. זעם רב מצטבר על המדינה שאיננה מצליחה לרסן את יוקר המחיה ובעיקר את יוקר הדיור. כתוצאה מכך, צעירים רבים רואים את עתידם דווקא מחוץ למדינת ישראל. סקרים אומדים את מספר הישראלים החיים בחו"ל בכמיליון אישה ואיש. מדובר ב-16% מכלל הציבור היהודי בישראל או 7.5% מכל יהדות העולם. מיליון זה ועוד כשישה מיליון יהודים החיים בתפוצות, אינם רואים את הכתובת לחירות שלהם במסגרת המדינה היהודית, ישראל (משיח, לפי הרמב"ם, הוא המקבץ את נדחי ישראל). כך יוצא שגם מבחינה סובייקטיבית מדד החירות של יהודים בכלל ושל ישראלים בפרט איננו מן הגבוהים ביותר.

כיצד מקדמים חירות בתנאים שכאלה? עיקר הנטל הוא על המנהיגות הנבחרת של המדינה. בראש ובראשונה עליה להשקיע את מרב מאמציה בצמצום הפערים בין השכבות, הקבוצות והזרמים השונים ולהגביר את הסולידריות החברתית. כיום מתנהלת מנהיגות זו באופן שבטי המחזק את התפיסה הסקטוריאלית ואת המאבק שבין פלחי הציבור הישראלי. הדוגמה המוחשית ביותר היא כפיית השיטה הדתית-חרדית של המיעוט על רוב הציבור, המסורתי והחילוני. ללא הפרדת הדת מן המדינה אין מה לדבר על חירותו של העם היהודי בישראל. הוא הדין בנוגע ליחס למיעוט הערבי הגדול, החולק אתנו הן את המדינה על מוסדותיה והן את הארץ הזאת. טרם הגענו להכרה שעתידנו תלוי במידת השותפות, השוויון והשילוב הטבעי של הציבור הזה בכל שדרות החברה. הגשמת השותפות הזאת היא הגשמת הציונות והיא הגשמת החירות היהודית בישראל. ולבסוף, מבחינה פנימית, יש הכרח לציין את הביטחון החברתי-כלכלי של האזרחים עצמם. מדינת ישראל התעצמה מאוד מבחינה כלכלית אך אזרחיה הרבה פחות. הפערים בין השכבות בלתי נסבלים ומחייבים תיקון דחוף. עדות לכך היא ההתדרדרות החריפה בצורת השיח הציבורי בכל המישורים. חרפות וקללות נמרצות מוטחות באופן הדדי בין הקבוצות השונות, ומתפתחת האמונה שהקבוצה שאליה אני משתייך תצליח להיבנות רק על חורבותיה של הקבוצה האחרת.

מבחינה חיצונית, ביחסי ישראל ושאר העולם, לא הוכחנו כאמור הצטיינות יתרה. ביחסינו עם ארה"ב, הפטרונית שלנו, לא קידמה הממשלה הנוכחית את האינטרס הישראלי. הביקורת על הממשל ועל הנשיא האמריקני בעניין הגרעין האיראני הסבה בסופו של דבר נזק בין-לאומי לישראל. כבוד ראוי למעצמה שבה אנו תלויים, הכרחי לביסוס החירות שלנו. המאבק בחרם הבין-לאומי זכה עד היום להתייחסות שולית. מדינת ישראל לא השכילה לאמוד את גודל האיום ולא נערכה לתגובה הולמת. לא השקענו משאבים הולמים ולא השכלנו לגייס את יהדות העולם למאבק בחרם. נהפוך הוא, הצלחנו לקומם נגדנו חלק ניכר מיהדות העולם, בשל הרדיפה של היהדות הליברלית בישראל והצרת צעדיה. כך לא פועלת חברה החיה בתחושת חירות. כך פועלת חברה החיה עדיין בתחושת לחץ מבית ומחוץ, ולכן חלקים ממנה שבים אל הפנטזיה המשיחית שתבוא ותגאל אותם הן מחלקים של היהדות והן מרוב הגויים (אולי כדאי להשאיר כמה מהם כגויים של שבת בבתי החולים ליולדות).

עלינו לצאת מהנחה שחירותנו תלויה במידה רבה בנו; בכל אזרחית ואזרח באופן אישי ובמדינה כארגון מייצג. כשם שעמדנו על נפשנו במלחמות ישראל הרבות, כך מסוגלים אנו לעמוד במלחמת החרמות והנידויים של גורמים בין-לאומיים. כך נוכל גם להסדיר את היחסים בין הקבוצות, תוך שאנו מצמצמים את הניכור ומחזקים את הלכידות החברתית. אם נדע לעשות זאת, פסח הבא יהיה שמח יותר.