יהדות והאסלאם האמריקני

כאשר נכנסתי לביתו של רעי ושכני יוסי קליין הלוי בשבת בבוקר, הוא כבר היה באמצע הקידוש. סביב שולחנות, הערוכים חגיגית כמיטב המסורת היהודית בשבת, ישבו כחמישה עשר מוסלמים דתיים. הנשים, שעטו חיג'אב, לא הותירו ספק באשר לזהותן, אך השפה המדוברת לא הייתה ערבית אלא אנגלית-אמריקנית. הם כיבדו את כל כללי הטקס, קידוש על מיץ ענבים נטול אלכוהול, נטילת ידיים וברכת המוציא. השייח' עבדוללה אנטפלי, העומד בראש המשלחת, ישב לצדי והתעניין כיצד פעלה הפתווה (פסק הלכה) שהנפיק לבקשתי לטובת ידידים מוסלמים-ישראלים שנקלעו למצוקה אישית. השיחה הקיפה עולם ומלואו, ולבסוף הגיע הקטע המאתגר ביותר. פינינו את השולחנות ופרשנו מחצלות. הגברים והנשים הסתדרו בשתי שורות, והחלה תפילה מוסלמית כשרה עם כל הסמלים והטקסים והקריאה "אללהֻ אכבר". זוהי דרכם המיוחדת של השייח' הטורקי-אמריקני עבדוללה אנטפלי ושל הסופר יוסי קליין הלוי לתיקון עולם: פותחים בקידוש לשבת ומפטירים בתפילת מנחה אסלאמית.

מאחר שלא לקחתי חלק פעיל בתפילה (מתוך שמרנות לא מוצדקת), מצאתי לי פנאי להרהר במשמעויות העמוקות שיש למפגש מעין זה בין יהודים לבין מוסלמים. ראשית, כפי שהסברתי לשריף (מתמטיקאי מחונן), חבר אחר במשלחת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא למעשה סכסוך ישראלי-ערבי ובמובן מסוים סכסוך יהודי-אסלאמי. אהבה גדולה לא שוררת בין שני הצדדים, אם לנקוט לשון המעטה. והנה קמה קבוצה הקוראת תיגר על הפרדיגמה הזאת ומבקשת לחצות גבולות גאוגרפיים, תרבותיים ודתיים. אמנם כן, מדובר בטיפה אחת באוקיאנוס, אך בימים של הקצנה אסלאמית גלובלית ובימים של אינתיפאדת הסכינים, רצוי להעריך גם טיפה שכזאת. מי יודע לאילו מחוזות תוביל אותנו יוזמה ברוכה שכזאת.

ידיעותיי המועטות בתולדות הדתות מלמדות שדם רב נשפך בעטיין. הסיבה הפשוטה לכך הייתה שכל אחת מהן טענה לבעלות על האמת הטוטאלית. כל מי שלא החזיק באמת של הדת נחשב כופר ואחת הייתה דתו למות. כך נוהג למעשה האסלאם הקיצוני כיום. גם בינותינו לא חסרים אנשים הגורסים כי כל דת אחרת נחשבת לעבודה זרה. כך מתפללים יהודים שלוש פעמים ביום: "שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת… שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לָהֶבֶל וָרִיק וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ". בצד פסילת הדתות האחרות יש תקווה: "לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן". תפילות וטקסים משותפים באים להפריך את התפיסה שהדת היא הבעיה. יתרה מכך, הם באים לטעון שהדת היא הפתרון. אני מסכים שיש מידה רבה של תמימות בחשיבה כזאת, אך השלום הוא נחלתם של תמימים בלבד, ושיקום התמימות הוא תנאי הכרחי לקידום השלום.

מעבר לכל השיקולים הללו, נתחוורה לי מחשבה מדהימה אחרת. נאהב זאת או לא, האסלאם מתעצם הן באירופה והן באמריקה. כל התחזיות אומרות שהוא ילך ויתעצם ואף יכבוש מוקדי כוח במדינות המערב. כבר יש מפלגות וחברי פרלמנטים שהם מוסלמים, פרו-אסלאמיים ופרו-ערבים. בארצות הברית אנו עדים לתופעה שבה מספר היהודים מתמעט עקב התבוללות, ואילו מספר המוסלמים הולך ועולה. לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן, ובחלט אפשרי תסריט שלפיו היחסים יתהפכו והמוסלמים יתפסו יותר עמדות כוח כלכליות ופוליטיות מהיהודים. האסלאם האמריקני מתון באופיו. הוא מורכב ממהגרים שביקשו להתרחק מהמודל המזרח-תיכוני ומילידי אמריקה שגדלו באווירה דמוקרטית פלורליסטית. מוסלמים מתונים אלה הם שותפינו הטבעיים, ואנו עתידים להיות מושפעים מהם עוד יותר בעתיד. מכאן עולה מסקנה מתבקשת אחת והיא לכרות איתם ברית כבר בשלב הזה.

המסורת היהודית-אמריקנית, בעיקר הליברלית, משופעת בדוגמאות רבות של הובלת תהליכים חברתיים כלל אמריקניים. אחת הדוגמאות המובהקות ביותר היא השותפות שבין המנהיג האפרו-אמריקני הידוע מרטין לותר קינג ובין הרב אברהם יהושע השל. השניים צעדו יחדיו בראש תהלוכת מחאה היסטורית בשנת 1965, ועד היום משמשת הדוגמה הזו מודל לחיקוי עבור מנהיגים יהודים רבים באמריקה. רוב יהודי אמריקה התומכים היום במפלגה הדמוקרטית, שותפים לגישה הרשמית של הנשיא אובמה שלא להדיר את המוסלמים באמריקה. כעת באה היוזמה הישראלית, המשתלבת במגמות האמריקניות, ומציעה מהלך אסטרטגי ראשון במעלה. רבן יוחנן בן זכאי שאל את תלמידיו מהו המודל הנכון של האדם. אחד מהם, רבי שמעון, השיב: "הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד". קֹהלת טען: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ". מי שרואה את הנולד ועיניו בראשו ידע להתחבר ואף להוביל את המהלך האסטרטגי הזה של שותפות יהודית-אסלאמית באמריקה. לשותפות זאת השלכות מכריעות על מצבה המדיני והבין-לאומי של ישראל.