צד"ל, חרד"ל ומפד"ל

הציונות הדתית בישראל מוצאת את עצמה בימים אלה לחוצה בין שני וקטורים חזקים ומנוגדים. מצד אחד, אנו עדים להתעצמותה חסרת התקדים ביחס לקבוצות הזהות השונות. אף שהצטמצמה מבחינה אלקטורלית, הנוכחות וההשפעה של מפלגת הבית היהודי בפוליטיקה הישראלית עלו עוד יותר בקדנציה הזאת. מדי יום אנו שומעים על עמדת מפתח נוספת הנכבשת על ידי אישיות המזוהה כדתית-לאומית. כך למשל שלושת הביטחוניסטים: ראש המוסד, ראש השב"כ ומפכ"ל המשטרה, שיש בהם כדי ללמד על המגמה. אנו מוצאים יותר ויותר אנשי צבא, תקשורת, חינוך וחברה מהציונות הדתית המציפים את הארגונים השונים. מצד שני, מה שנראה בעיני מי שאינו משתייך לזרם הזה כאימפריה פוליטית, חברתית ודתית, אינו אלא מקסם שווא. הציבור הציוני-דתי בישראל כבר עומד על קצה גבול הלכידות שלו. גישות סותרות ומתחים פנימיים מאיימים לפצל ולרסק אותו לגזרים ולמגזרים.

את השסע הראשון במעלה יש לראות בין שתי מגמות מתחזקות בציונות הדתית. הראשונה מזוהה כחרד"ל, חרדיות דתית לאומית, ואילו לשנייה אני קורא צד"ל, ציונות דתית ליברלית, אם נרצה – פלורליסטית. הראשונה מזוהה עם רבנים כמו עמיאל שטרנברג, זלמן ברוך מלמד ושלמה אבינר, ואילו האחרונה מזוהה עם הרבנים כמו שלמה ריסקין, יובל שרלו, בני לאו ודוד סתיו. בעוד שהראשונה דוגלת בסגירות ובבדלנות, האחרונה דוגלת בפתיחות ובנכונות לשינויים מרחיקי לכת. סדרת הרפורמות שתובעת קבוצת הליברלים (אם כי לא כולם מסכימים על הכול) היא בבחינת "ייהרג ובל יעבור" בקרב החרדים הבדלנים. בכלל זה ניתן למנות כמה סוגיות מרכזיות, כגון מקומן של נשים בהנהגה הרוחנית, הכשרת רבניות ופוסקות הלכה, מנייני נשים, גיוס בנות לצה"ל, תפילות שוויוניות לנשים ולגברים, קבלה ושילוב של הומואים ולסביות בקהילה, פעילות בין דתית.

בצד כל אלה עומדת סוגיית ההידברות עם הפלסטינים, אויביהם המרים של המתנחלים. הרב פרומן ז"ל היה אף נכון להידבר עם חמאס. הרב חנן שלזינגר מאלון שבות מגלה לעין המצלמות אמפתיה לסבלם של הפלסטינים. בשעת כתיבת שורות אלו, שי בן יוסף מכנס בביתו שבעפרה פורום בשם "שתי מדינות מולדת אחת". הוא עושה זאת בתגובה לזרם הרדיקלי, שהוא מכנה "המתלהמים, השונאים ומחרבי הבית".

אפשר לומר כיום בוודאות גמורה כי בעיקר נשים הן מי שמחוללות את תהליכי הליברליזציה בקרב הציונות הדתית. המפד"ל היום היא מקבץ של פמיניסטיות דתיות-לאומיות. אנו מוצאים את הפמיניסטיות הדתיות משמשות כחוד החנית בשאלות של פמיניזם בחברה הכללית בישראל; הן יוזמות ומקימות קהילות, הן מלמדות את מקצועות היהדות הקשים ביותר, כגון תלמוד, קבלה ומחשבה. חלק מהן מחזיקות בתארים אקדמיים בכירים וחלק מהן מכהנות כרבניות וכפוסקות הלכה. נשים כמו מלכה פיוטרוקובסקי, מיכל טיקוצ'ינסקי, פנינה נויברט, חנה קהת ועוד רבות אחרות, הופכות להיות המודל של נשים צעירות מקרב הציונות הדתית. כפי הנראה, מגמה זו תלך ותתעצם בשנים הבאות. עליית הפמיניזם הדתי קשה לבליעה ולעיכול מצד החרד"לים הבדלנים, והיא תורמת באופן משמעותי לפיצול ולפילוג.

דוגמה מוחשית מן הזמן האחרון היא הוויכוח שניטש בין התומכים לבין המתנגדים לביקורו של השר נפתלי בנט בבית הספר הקונסרבטיבי סולומון שכטר שבניו יורק. ממשלת ישראל, ובכללה השר בנט, החלה להבין סוף סוף שעתיד העם היהודי תלוי בקשר שבין יהדות ארץ ישראל לבין היהדות הליברלית של ארה"ב והמערב. הביקור של השר בא להדגיש את המכנה המשותף של יהודים מן הזרמים השונים. אך דווקא מכנה משותף זה הקים עליו שורה של רבנים, כמו יעקב אריאל ושמואל אליהו. הללו מבקשים לקטוע כל מכנה משותף כדי שלא להעניק לגיטימציה לזרמים הליברליים. הגיעו הדברים עד כדי כך שהאשימו את היהדות הליברלית כאחראית לשואה רוחנית, ואת השר בנט כמי ששותף לשואה זו (כָּל שׁומְעָם תִּצַּלְנָה אָזְנָיו).

חלקים נכבדים בציונות הדתית, כגון מרכז יעקב הרצוג ומכון הרטמן, משתפים כיום פעולה עם הרפורמים, עם הקונסרבטיבים ועם הזרמים החדשניים האחרים. הללו עושים זאת מתוך הבנה שכך ניתן יהיה לשמור על הלכידות ועל הסולידריות החברתית בישראל ובעם היהודי. גם את התופעה הזאת לא תוכל לבלוע סיעת הבדלנים, וגם היא ודאי תתרום את חלקה לפיצול ולפילוג.

גם היחס לקהילת הלהט"ב הוא אחד מסלעי המחלוקת המאיימים לתרום לפיצול. סיעת הצד"ל הבינה כבר מזמן שיש להגמיש את האיסורים ההלכתיים על יחסים חד-מיניים ועל הקמת משפחות חד-מיניות. "אִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר" כבר לא נחשב ל"תּוֹעֵבָה", וודאי שלא יחול עליהם דין "מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם". במשפחות מקרב הציונות הדתית, כמו בכל משפחה אנושית, יש לעתים בן או בת משפחה בעלי זהות מינית כזאת. בכלל זה משפחות של רבנים ידועים, שהם בבחינת נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם. חלקן הגדול כבר לא מסתיר את העובדה הזאת, ואף מדבר בה גלויות בקבוצות הדיון המתאימות. ישנם בתי כנסת המקבלים באופן גלוי חברות וחברים כאלה לשורותיהם. הם עולים לתורה ולוקחים חלק פעיל בחיי הקהילה. כך למשל קהילת יחד, הפועלת בבית הספר צייטלין בתל אביב ומונהגת על ידי חנה ואביעד פרידמן. אין כל ספק שדעת החרד"לים סולדת ממגמה זו ותעשה כל שניתן כדי להוקיע אותה.

בין שאר הסוגיות המאיימות לפלג, או שבעצם כבר פילגו, את הציונות הדתית, נמצאת סוגיית גיוס בנות לצה"ל. עינינו עדות למחזה חסר תקדים של בנות ישראל הנאמנות לדתיותן, המשרתות במיטב היחידות של צה"ל. הטייסת הקרבית תמר אריאל זצ"ל היא אחת הדוגמאות הבולטות לתופעה זאת. המכינה הקדם-צבאית "צהלי" על שמה של תמר, מכשירה בנות דתיות-לאומיות לקראת השירות הצבאי. מספר המשרתות בצה"ל נוסק ממחזור למחזור, ותופעה זאת משנה מן היסוד את אופייה של הציונות הדתית. מנגד, מתנהל מסע סמוי וגלוי של דה-לגיטימציה נגד התופעה הזאת. בנות אלה ומשפחותיהן אינן נסבלות על ידי סיעת הבדלנים, והן צפויות להיתקל בקשיים חמורים בקבלה למוסדות לימוד גבוהים, בהשתלבות בעבודה ובקשרי זוגיות. גם כאן, צעירות אלה, ההולכות ומתרבות, יגדלו ויתפסו עמדות מפתח מרכזיות במנהיגות הרוחנית של הציונות הדתית, ובלי שום ספק יפתחו את הזרם הנפרד החדש שבחרתי לכנות צד"ל, ציונות דתית ליברלית.