פחות תפילות, יותר אחווה

אנחנו מצויים בימי הרחמים והסליחות, ורבים מאיתנו משכימים קום ומתפללים ארוכות. ספרתי ומצאתי שבימים אלה אנחנו חוזרים ואומרים כשבעים פעמים את תפילת י"ג המידות: "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת". ישנם גם אינסוף פיוטים, וידויים והכאות על חטא, שלא את כל מילותיהם אנחנו מבינים (ויסלח לי הקליר). כשאני רואה ושומע את כל אלה, אני תמה: האומנם זו חרטה כנה על שגיאות העבר וקבלה של "התחלה חדשה" ונקייה לעתיד?

הדבר מזכיר לי סיפור נאה מתוך מדרש תנחומא פרשת מקץ: שאל אנטונינוס את רבינו הקדוש (רבי יהודה): מהו להתפלל בכל שעה? אמר ליה: אסור, אמר ליה: למה? אמר ליה: שלא תהא נוהג קלות ראש בגבורה. לא קיבל ממנו. מה עשה? השכים אצלו (אצל אנטונינוס), אמר לו: קירי בדא (אדון נכבד). לאחר שעה נכנס אצלו, אמר לו: אימפרטור (השליט). לאחר שעה אמר לו: שלום עליך המלך. אמר לו: מה אתה מבזה את המלכות? אמר לו: ישמעו אוזניך מה שפיך אומר. ומה אתה, שאתה בשר ודם השואל בשלומך בכל שעה, אתה אומר כך, המבזה מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה, שלא יהא אדם מטריחו בכל שעה".

האם אין זה בדיוק מה שאנו עושים כיום באריכות התפילה ובחזרה הבלתי נלאית על מידותיו של הקב"ה? מידות שהתגלו בסוד נקרת הצור למשה והפכו למעין "דפוס תפילה" המחבר בין הפיוטים. שנה אחר שנה, ואני רואה ומשתומם. לעיתים אני רוצה לצאת לרחובה של עיר, לשווקים, לרחובות ולזעוק:

מה קרה לכם? מה אתם רוצים מהקב"ה? מה פשר אינסוף המילים ושעות התפילה הארוכות בבית הכנסת? ושמעתי בת קול משמיים שהכריזה: כבר סלחתי לכם, מחלתי לכם, כיפרתי לכם, בנים אהובים. איתי אתם בסדר. שמעתי אתכם – וכבר מזמן סלחתי.

אבל מה קורה שם למטה ביניכם? מה קורה "בין אדם לחברו"? אם אתם מחפשים בכנות "התחלה חדשה", סליחה ומחילה שלמות, הניחו לקב"ה ועשו טוב וחסד ביניכם! שפרו לשונכם ורככו טון דיבורכם! חִדלו מקטטות ומריבות, הקשיבו לזולת, הרבו בגמילות חסדים, קבלו בשמחה כל אדם שנברא בצלם. חִדלו מרע ועשו טוב. הקב"ה אינו הכתובת. הרימו לרגע את עיניכם מהסידור, הסירו לכמה רגעים את הטלית המכסה את ראשכם ומנתקת אתכם מכלל הציבור. הפנו את מבטכם לצדדים, אל השכן שיושב מימין ואל זה שמשמאל, אל השורות האחרונות של בית הכנסת, וזכרו את מילותיו של הנביא ישעיה: "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע … הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ … לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם: … הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים … פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם".

מספרים על רבי מאיר מפרמישלאן שעצר את החזן לפני תפילת כל נדרי ופנה אל הקהל ואמר: "מאיר לא יאמר כל נדרי עד שלא תפנו זה לזה ותבקשו סליחה על כל החטאים שבין אדם לחברו". והלך הוא בעצמו ממתפלל אחד לרעהו וביקש סליחה. וכך עשו כולם. "עכשיו אפשר להתחיל בתפילה" הכריז רבי מאיר.

שנה טובה!