הדת הישראלית

מלאכת קודש לשון קודש יראת קודש
טקס ממלכתי
צילום: אלי מתתיהו

במלאות 76 שנים להגשמת החלום הציוני, הקמת מדינת ישראל הדמוקרטית וייסוד החברה הישראלית הרב-תרבותית, ניתן לומר באופן ברור שקיימת דת ישראלית. היא אמנם תולדה של הדת היהודית, אך היא שונה ממנה בכמה מובנים עמוקים ומשמעותיים. כדי שתופעה חברתית תהיה ראויה להיקרא דת, עליה להכיל כמה מרכיבי יסוד הכרחיים: טקסטים, טקסים, סמלים, פולחנים, היסטוריה, אמונה, דמויות, ערכים, אתרים מקודשים ועוד. הדת הישראלית עונה לרוב אם לא לכל התבחינים הללו. לפנינו מסה קריטית של ראיות, שעליהן נשענת טענתנו כי מדובר בדת ישראלית. זוהי דת המנוכסת על ידי חלקים נרחבים בציבור של ישראל המודרנית. בדת הזאת מחזיקים אנשים מקשת רחבה המתקראים בדרך כלל חילוניים, מסורתיים ודתיים. הדת הישראלית מוסכמת על ציבור רחב ביותר והמחלוקות סביבה, אם הן קיימות, הרי שהן מועטות וזניחות, לבטח הרבה פחות מאשר המחלקות על הדת היהודית בישראל ומיַצגיהּ בפוליטיקה ובפקידות.

הדת הישראלית מתנהלת ברובה סביב המועדים הלאומיים שמדינת ישראל קבעה לעצמה; לא מועצת רבנים אלא כנסת ישראל, שבה נוכל למצוא גם חילוניים וגם בני דתות אחרות. הדת הישראלית פיתחה לעצמה סדרה של טקסים שיש בהם את כל המרכיבים העקרוניים של דת, לרבות הדת היהודית. בראש כל הטקסים עומדת הצפירה. רוב מוחלט, להוציא מיעוט בדלני וחתרני, מקפיד להתייצב דום באדיקות דתית ברגעי השמעת הצפירה בימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות הביטחון. בטקסי ימי הזיכרון שוררת דממה איתנה יותר מהתפילות בבתי הכנסת, המשמשים זירה למפגשים חברתיים סואנים. כמעט שאין בית כנסת שבו אין שלטים "אסור לדבר בשעת התפילה", מפני שהמתפללים אינם חדלים לקשקש. את ההלכה הזאת, טקס יום הזיכרון, כתבה מדינת ישראל ואת ההלכה הזאת מכבד רוב מוחלט של יהודים ושאינם יהודים בישראל. להלכה זאת מצטרפת שורה של הלכות טקסיות כגון קריאת טקסטים, יריית מטחי כבוד, קימה וישיבה בחלקים כאלה ואחרים, שירה טקסית, הורדה והנפה של דגל ישראל ועוד. כל אחת מן הפעולות הללו נעשית ביראת קודש הדומה מאוד לאופן שבו מבצעים פולחנים בדתות המסורתיות.

אינני מתחייב שהם עושים זאת בלב שלם, אך בטקסי ימי הזיכרון, שהמציאה מדינת ישראל הדמוקרטית, מופיעים גם שני הרבנים הראשיים התיאוקרטיים, האשכנזי והמזרחי, הנקרא בטעות מחפירה ספרדי. שניהם מצייתים להלכה הישראלית ועומדים דום בצפירה. שניהם מקשיבים בקשב רב לאנשי הצבא המובילים את הטקסים, גם כאשר הם מתנגדים לגיוס לצה"ל ומטיפים לירידה מהארץ כהשתמטות מגיוס (לפחות אחד מהם). שניהם סובלים את הופעתן של נשים בטקסים (אם כי תפקידיהן זוטרים עדיין, למרבה הצער) ולשניהם אין ברירה אלא לשבת בשורה אחת עם יו"ר הכנסת ובן זוגו ולשמוע את ראש הממשלה מכבד את יו"ר הכנסת ובן זוגו מיד בפתיחת הנאום. בדת הישראלית לומדים יותר תנ"ך ופחות ספרות רבנית. חידון התנ"ך העולמי מתקיים ביום המקודש לישראל, יום העצמאות, ובו משתתפים נערים ונערות, ובו המנחים הם גבר ואישה והשופטים הם גברים ונשים. השירה הישראלית בציבור בימי הזיכרון והעצמאות, שבה נשים וגברים שרים יחדיו על הבימה ובין הקהל, היא התפילה בציבור של הדת הישראלית. דמיינו כיצד שרים ישראלים את "הליכה לקיסריה" של גיבורת התרבות חנה סנש. הדת הזאת מסוגלת להכיל את הדת היהודית, לשאוב ממנה השראה, לשלב אותה ביצירה המתחדשת, לכבד אותה ואת מאמיניה.

הדת היהודית, או ליתר דיוק מנהיגיה הפוליטיים, רואים בדת הישראלית איום רוחני ויש מי שקורא לתופעה זאת "שמד". אילו היו תלויים הדברים ברבנים הראשיים, לא היו נראים הטקסים כך, וייתכן שלא היו מתקיימים כלל ועיקר. אלא שכאן גוברת הדת הישראלית על תועמלני הדת היהודית. זאת מפני שרוב הציבור מזדהה באופן עמוק ביותר עם הדת הישראלית וטקסיה ורוב הציבור איננו רואה ברבנות הראשית מוסד יהודי חינוכי המנהיג את הציבור היהודי בישראל מכוח עוצמתו הרוחנית ומשמש מופת לעם היהודי בדור הזה. נהפוך הוא, אוי לספינה ואוי לקברניטיה.

השנה התקיים טקס פתיחת יום העצמאות על הר הרצל באופן שונה, וזו סוגיה המצריכה דיון נפרד, שכן יש בה חדשות טובות לא מעטות. נשווה לנגד עינינו את כל הטקסים שזכו עינינו לראות. השאת משואות על ידי ישראליות וישראלים, יהודים ושאינם יהודים, היא טקס דתי לכל דבר ועניין. די לנו אם נִראה בעיני רוחנו את טקסי הדלקת נרות שבת והבדלה, נרות חנוכה ואבוקות ל"ג לעומר. מצעדות הדגלנים מוקפדות ביותר וכל פסיעה או מחווה גופנית, כולל החיוכים של החיילות המופלאות שלנו, פרחי הכהונה והקצונה, מדודים בזרת. בראש כל המופע הטקסי הזה עומד אדמו"ר או כהן גדול בישראל הדמוקרטית, אלוף משנה בצבא ההגנה לישראל, הלבוש בגדי-שרד, פעמון ורימון, ומנצח על מלאכת הקודש בלשון הקודש וביראת הקודש. הדגלים העוברים מיחידה ליחידה מוחזקים ומטופלים כגווילי תורה וכספרי קודש הנמסרים מיד ליד בבתי הכנסת. טקסי הדת הישראלית עומדים מעל ומעבר לכל פוליטיקת הזהויות של הדת היהודית, מזרחים-אשכנזים, חסידים-מתנגדים, חילוניים-מסורתיים וכדומה. מגילת העצמאות, תורת הציונות ותורת ישראל אינן סותרות אישה את רעותה, אלא אדרבא משלימות זו את זו. הדת הישראלית היא בשורה חדשה שיש בכוחה להביא את מדינת ישראל להגדרת שליחותה החינוכית-רוחנית ובכך תִּפנה לכלל הציבור ותכבד את מגוון הזהויות שבו.

בדתות שאנו מכירים, מושג האלוהים משחק תפקיד מרכזי. אם נעיין היטב בטקסים של הדת הישראלית, נגלה כי מושג האלוהים מצטמצם בעיקר לאותם טקסטים שהדת הישראלית שאלה מהדת היהודית. כך למשל קריאת פרק תהילים פ"ג, שגם היא חידוש של הדת הישראלית, ואותו יקראו בדרך כלל סוכנים-גברים של הממסד הדתי אורתודוקסי. לעומת זאת, בתפילת "יזכור" הישראלית מושג האלוהים נעדר לחלוטין (ראו למשל ברכה לשלום חיילי צה"ל ). אפילו לא מברכים "שהחיינו" בטקסי יום העצמאות. הדת הישראלית הקימה הר נוסף לצד הר הבית (או רחבת הכותל) והוא הר הרצל. בהר הבית הקריבו בהמות ואילו בהר הרצל, להבדיל, שוכבים קורבנות מלחמות ישראל. בהר הרצל מציינת מדינת ישראל את טקסיה הרבה יותר מאשר ברחבת הכותל הסמוכה להר הבית. קִברו של חוזה המדינה הוא לצורך העניין קברו של אחד מגדולי הנביאים, שיהודים רבים עולים אליו לרגל. בדת הישראלית לא עוסקים במושג האלוהים ובאמונות שיש לכל קבוצת זהות אתנית או דתית. הדת הישראלית מגבילה את מושג האלוהים ודרכי האמונה בו ללבבות הפרטיים של המאמינים. כך נעשית הדת הישראלית למִטרייה רוחנית הפורסת את חסותה וחמלתה על שלל עצום של אמונות ודעות. אם חפצי חיים אנחנו, מוטב שנטפח תופעה זאת ונגביר בכך את סיכויי התקומה של עם ישראל בארץ ישראל.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

10 תגובות

  1. המאמר שלך, כרגיל מעניין ומאתגר אך יש לי כמה הערות. ראשית, יש לא מעט תקדימים של הוספת חגים וטכסים לזרם הראשי של הדת היהודית כפי שנחקקה בתורה בלי שזה גרם להגדרה של דת חדשה. למשל, צום ט' באב, צום גדליהו, פורים, תענית אסתר, ל"ג בעומר וכמובן – חנוכה. בחגים אלה אין ימי שבתון וגם אינם מקובלים על כל זכאי חוק השבות. (השומרונים אינם חוגגים אף אחד מהם והקראים אינם חוגגים את חג החנוכה). היהדות הוא דת של לאום. עצם העובדה שכל החגים שמנית כפופים ללוח השנה העברי הופך אותם לחג של הלאום היהודי ולא חג לאומי גרידא. ברוסיס, לשעבר ברית ממועצות, חוגגים את כל החגים הלאומיים לפי לוח השנה הגרגוריני בניגוד לחגים הדתיים הכפופים ללוח השנה היוליאני. לכן, חג המולד, הסילבסטר והפסחא הם חגים של הכנסיה הפרבוסלבית אבל ראש השנה האזרחי, האחד במאי ועוד כל מיני ימי זיכרון הם חגים לאומיים ואינם קשורים עם הכנסיה. בישראל, החגים הלאומיים עברו הדתה, כך שהם חגים של העם היהודי והתוספת שלהם לדת ישראל אינה שונה מחנוכה ול"ג בעומר ואינני סבור שיש פה דת ישראלית חדשה.

  2. הידועה שלנו תבוא רק בדרך אחת. הפרדת הדת מהמדינה. ואיש באמונתו יחיה אבל בדמוקרטיה אמתית. זה יפתור לנו כמעט את כל הבעיות ובקצב מהיר

  3. חיילי צה"ל זאת התשתית היחידה שעליה עוד יש סיכוי לבנות"דת" או ליתר דיוק חברה עם מכנים משותפים ומסורת משותפת

  4. לכל מדינה מסורת אבל זה לא קשור לדת
    יש מדינות בעולם שחוגגות את הראשון במאי, אבל זה חג הפועלים ובכלל לא חג דתי
    כך צריך להיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של איתן

הותר לפרסום…

יש מי שמצטמרר ממילים אלה ויש מי שרותם אותן לצרכיו

מבנה ירוק

בנייה ירוקה

הטרנד שכבש את עולם הבנייה

צילום של גדעון

דילמת "המחיר"

הלכידות החברתית היא המפתח להישרדותנו בארץ הזאת

תמונה של משה

כצפוי, שונה!

על "טעות אנוש – רומן מתח" מאת שולמית לפיד

דילוג לתוכן