אלוהים, נתניהו ואייכלר

חילופי הדברים בין כבוד ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו לבין אייכלר חשפו בפנינו בקע נוסף בחברה הישראלית. זהו בקע מפתיע לכאורה, מפני שלחדלוננו הכול בישראל דיכוטומי ונחלק לשני הפכים בלבד: ימין דתי ושמאל חילוני. מי שסוטה מן החלוקה הבינארית הזאת, נחשב בוגד. והנה, שתי דמויות מן הימין הדתי מתגוששות בעניינים תיאולוגיים, שאם יורשה לי לומר בזהירות רבה, תיאולוגיה היא לא המומחיות שלהם. זאת מבלי להמעיט בכישוריהם המצוינים בפוליטיקה. הסוגיה שפרצה באחת אל התודעה הציבורית נסבה על השאלה הפילוסופית, עתיקת היומין, האם האלוהים שומר תמיד על העם היהודי. כמי שעסק בתיאולוגיה כל ימי חייו הבוגרים, חקר את הנושא וחיבר ספר על מושג האלוהים ביהדות, אינני יודע להשיב על שאלה כזאת באופן מדעי. המשמעות היא שהוויכוח לא יכול להתנהל ברמה המדעית ולכן נגזר עליו להיכלא באופן נצחי בתחום האמונה הפרטית. על משקל המאמר הידוע, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, אפשר לומר שמספר האמונות באנושות הוא לפחות כמספר האנשים. הפילוסוף האגדי משה מנדלסון טען בספרו "ירושלים" שלעולם לא יהיו שני אנשים בדעה אחת באופן מושלם. תמיד יישאר מקום לפרשנות הפרטית של כל אחד מאתנו. עקרון זה איננו שונה גם כאשר אנחנו מגיעים לאבן היסוד של האמונה היהודית. מספר סגנונות האמונה באלוהי ישראל שווה למספר היהודים בעולם. מי שמקבל את העיקרון הזה, נוטה להימנע מוויכוח העקר על אופיו של האלוהים. מי שנוטל לעצמו את ייצוג האלוהים בפוליטיקה הישראלית עושה מעשה נסראללה הרשע, שהקים את "מפלגת-האל" וצמצם בכך את האין-סופי הנשגב למסגרת הרצחנית של חבר מרעיו. במילים אחרות, ייצוג פוליטי של האלוהים עלול להתדרדר במהרה לכפירה ולחילול השם. הדבר מחייב זהירות מופלגת של כל אחד מאתנו, בטרם נצווה על האלוהים להתייצב בלשכת הגיוס הפרטית או המפלגתית או האידאולוגית שלנו.

מי שיודע לעיין במקורות היהדות באופן שאיננו מוטה לצד זה או אחר, יכול למצוא בתוך ים הספרות היהודית תימוכין הן לשיטת כבוד ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו והן לשיטת אייכלר. כאן הכרח לציין שכל מה שהאדם "יודע" על האל הוא אך ורק מה שאנשים אחרים אמרו עליו. לכן, אם אנו באים לדון בשאלה שכזאת, נוכל להביא לכל היותר כמה ציטוטים של חכמים קדמונים. מעבר לכך, כבר אמרו רבותנו: "מכאן ואילך אין לך רשות לדבר, שכן כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות" (תלמוד בבלי, חגיגה יג א). לכן נאמר, אם נאמר, שמה שאנו חושבים על דמות האלוהים בנוי על מה שחשבו אנשים שקדמו לנו בציר ההיסטוריה. אנשים אלה היו בשר-ודם כמותנו ודעותיהם המרובות היו חלוקות באופן עקבי במשך כל תולדותיו של עם הנצח. אילו הפנימו הניצים הפוליטיים את העיקרון הזה והסכימו איתו, כי אז ייתכן שהייתה נמנעת עוד סערת רוחות ממבול הסערות שתוקף את החברה הישראלית בזמן האחרון וכבר מטביע את כולנו ביגון שאולה.

הנרטיב המרכזי של העם היהודי הוא אכן כשיטתו של אייכלר וכפי שהוא מופיע בהגדה של פסח: שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. לעם ישראל יש תעודות ביטוח אלוהית בכיסו, ולפיה תמיד, בכל מקרה ובכל מצב, אלוהי ישראל יכלה את המאיימים לכלות את היהודים. זוהי תפיסה מושרשת במסורת היהודית והיא חוזרת לאחור עד למשורר תהילים, שיש המזהים אותו כדוד המלך: "לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" (תהילים קכא, ד). רבי דוד קמחי מפרש באותו המקום: "כי הוא שומר ישראל בכל עת, אפילו בגלות שומר אותנו, שלא יעשו אותנו הגויים כלה" (רד"ק). אם כן, השמירה היא תמידית. ישנם חכמים שהסתייגו מעצם הרעיון הנרמז בפסוק הנ"ל כאילו יש מצב שבו אלוהי ישראל חוטף תנומה קלה (שנ"ץ, שלאפשטונדה או סיאסטה). מנין צצה ההזיה שהאין-סופי והכול-יכול עלול להתנמנם ולהפקיר בכך את שמירת עמו ישראל? ובכן, מאותו משורר תהילים: "זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ… תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ… תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ… עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי, הָקִיצָה, אַל תִּזְנַח לָנֶצַח" (תהילים מד). חכמי התלמוד מנסים ליישב את הסתירה בין שתי התפיסות: "עומדים לוים על דוכן ואומרים: עורה למה תישן ה'. אמר להן: וכי יש שינה לפני המקום? והלא כבר נאמר: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא, בזמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בנחת ושלוה, לכך נאמר עורה למה תישן ה'" (סוטה מח א). שינה אצל הקב"ה משמעה הזנחת ישראל ומתן עליונות לעמים העוינים. גם חכמנו זכרם לברכה מודעים לעובדה שיש עתות שבהן הקב"ה מפקיר את עמו לפשעי העמים. לתופעה כזאת קוראים במסורת היהודית "הסתר פנים". מכאן שגם בטענת ראש הממשלה יש משהו, ואין זה מוציא את זה מבחינה תיאולוגית. אך זהו מצב טרגי, שבו שני צדדים צודקים עושים את מלאכתם של העמים העוינים באופן יעיל להפליא.

מורי ורבי פרופ' אביעזר רביצקי, שלמדתי תורה מפיו בשנות התשעים של המאה הקודמת, תיאר בפני תלמידיו הרבים מספור קשת מגוונת של תגובות תיאולוגיות לשואה. הבולטות שבהן היו אלו שהשואה חיזקה את אמונתם בשמירת ישראל על ידי אלוהיו, מחד גיסא, ואלו ששטחו ביקורת קשה על הפקרת העם לציפורני הנאצים, מאידך גיסא. הדעות חלוקות על תרומתו או נזקו של גיבור ישראל בר כוכבא, שמרד במלכות הרשעה רומי. התלמוד הירושלמי מייחס לו את הדברים האלה: "וכד דהוה נפק לקרבא, הוה אמר: ריבוניה דעלמא, לא תסעוד ולא תכסוף, הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו (תענית ד ה). בעברית פשוטה, ריבונו של עולם, אל נא תסייע לנו ואל תביישנו, הרי החלטת לזנוח את עמך ולא תוביל את צבאנו לניצחון על אויבינו.

את המאמר התיאולוגי פוליטי הזה מוטב שנסיים במה שאנחנו נוטים לשכוח בשמירה על הזהות היהודית שלנו ובתפיסת דמותו של האל: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח). אם נזכור זאת, נתקוטט פחות.