לצאת ולבוא

כפי שאנחנו רואים ברוב הפרשות בתורה, פועלי התנועה כגון יצא, הלך, בא, נסע ודומיהם מרובים. ואין תֵמַה בדבר – שהרי בכל חמשת חומשי התורה אנחנו מתוודעים לתהליך יצירתו של עם ישראל, נדודי אבותיו והדרך שעבר העם עד שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, תרתי משמע. מובן שקודם לכן אנו לומדים את דרכי הבריאה כולה, שבהן מרובָה יותר הסטטיות, כי הן בעיקרן סיפורי רקע. גם בשמות הפרשות, הנקראות על-פי מילות הפתיחה של הפסוקים, אנו רואים את התנועה: "כִּי-תֵצֵא" ו"כִּי-תָבוֹא" לעיל, ועתה גם "וַיֵּלֶךְ".

בראשית הפרשה (דברים: לא, ב) נאמר: "וְיֹאמֶר אֲלֵהֶם (משה) בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַּעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".

הצירוף "לצאת ולבוא" נתפס במבט ראשון בפירוש של "להיות חופשי בתנועה". פירוש כזה אכן מצוי במקרא. למשל (מלכים א: טו, יז): "וַיַּעַל בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל עַל-יְהוּדָה וַיִּבֶן אֶת-הָרָמָה לְבִלְתִּי תַּת יֹצֵא וָבָא לְאסא מֶלֶךְ יְהוּדָה:" וכן (זכריה: ח, י): "וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן הַצָּר"; וכך הוא בעוד מקומות. אפשר היה לקבל את הפירוש הזה לגבי משה, המביא את גילו המופלג כסיבה לאי-יכולתו "לצאת ולבוא".

אולם יש לצירוף פירוש נוסף: "לצאת ולבוא" היא פעולתו של המנהיג, הוא היוצא ובא לפני העם, הוא מתערב בתוכו, בא אליו, הולך לפניו ומנהל את דרכיו, הוא גם המביא לו את דבר האל. האל הוא הממנה את היוצאים ובאים לפני העם. כך הוא בשמואל א: יח, טז, שם מדובר בדוד, שכבר נמשח למלך הבא על ידי שמואל: "וְכָל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת-דָּוִד כִּי-הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם": וכך הוא במלכים א ג, ז, שם שלמה אומר בראשית ימי מלכותו: "… וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא:".

משה, בצירוף "לצאת ולבוא", אומר כאן אפוא שני דברים: האחד – לא אוכל לצאת ולבוא, כלומר להיות חופשי בתנועותיי, כי אני בן מאה ועשרים, וכבר זקנתי. השני – לא אוכל לצאת ולבוא, כלומר, להנהיג אתכם, כי ה' אמר אליי שלא אוכל לעבור את הירדן.

ונעים גם לגלות שהמנהיג הישראלי בימי קדם היה יוצא ובא לפני עמו, מכתת רגליו בשבילו, ולא היה משלח אותו מפניו בטענת "לך ושוב", אף ידע לפרוש בעִתו.