ברוך בן נריה חושף את האמת

בפרק הקודם בסדרת מאמרים זו טענתי שמחברי הטקסטים המקראיים לא לקחו אחריות על מה שכתבו, ולא חתמו את שמותיהם, כנראה מתוך כוונה לייחס את הגיגיהם להשראה מגבוה. ציינתי שתי תעודות יחידות בכל המקרא שהן יוצאות מהכלל: היומן של נחמיה והווידוי של ברוך בן נריה בפני השרים בימיו של המלך יהויקים. עוד טענתי שהסופר המקראי ברוך בן נריה, אף על פי שהיה מעריץ גדול של ירמיהו, תיעד באופן אמין את קורותיו של הנביא.

אם אומנם ברוך בן נריה תיעד את קורותיו של ירמיהו ואת נבואותיו, כפי שאני משער בסדרת מאמרים זו, הרי שצריך לציין בהתפעלות שהוא תיעד גם את כישלונותיו של הנביא – אחת הדוגמאות להתבזות של ירמיהו בעיני העם מצויה בפרק כח, שבו מסופר איך הנביא חנניה בן עזור שובר את המוטה מעל צווארו של ירמיהו כדי להדגים איך יישבר עולו של מלך בבל, ובעצם מבזה אותו לעיני העם.

תיעוד אמין מוכיח שנבואותיו של ירמיהו, הנערץ כאמור על ברוך בן נריה, אינן מתגשמות: פעמיים ניבא ירמיהו סוף מר ליהויקים: "… לא יספדו לו הוי אחי והוי אחות, לא יספדו לו הוי אדון והוי הודו, קבורת חמור ייקבר, סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים", וכן, "… נבלתו תהיה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה" (ירמיהו כב 19-18, לו 30), והנה, אנו קוראים בספר מלכים ב, כב 6, כי אף שמחבר ספר מלכים קובע שיהויקים עשה הרע בעיני ה', הוא בכל זאת זכה לקבורה מכובדת של מלך.

לצדקיהו ניבא ירמיהו סוף טוב: "כה אמר ה' עליך, לא תמות בחרב, בשלום תמות ובמשרפות אבותיך, המלכים הראשונים אשר היו לפניך, כן ישרפו לך, והוי אדון יספדו לך, כי דבר אני דיברתי נאום ה'" (ירמיהו לד 5-4), והנה, מסופר בשלושה מקומות שונים כי מלך בבל תפס את צדקיהו, הביא אותו בנחושתיים רבלתה, שחט את בניו לעיניו, עיוור אותו, אסרו אותו בנחושתיים והביאו אותו לבבל (מלכים ב, כה 7-6, ירמיהו לט 7-6, נב 11-9).

כאשר יש תיעוד, אפילו מצידו של מתעד אוהד, מסתבר שאין קשר ישיר בין הנביא לאלוהים, כפי שהנביאים מצהירים ("כה אמר ה'"). אין זה אומר שהנביא איננו משוכנע בכל ליבו שהוא מקבל מסרים ישירים מלמעלה. מכל מקום, נקל להבדיל בין נבואות קדומות, העטופות בערפל מיתי, שהן תמיד מתממשות, כי הן, כאמור, נבואות בדיעבד, לעומת נבואות מתועדות, כגון אלה של ירמיהו.

בספר ירמיהו יש תעודה מרתקת המראה עד כמה האש הבוערת בליבו של הנביא היא חסרת תוחלת וחסרת שחר. כידוע, התורה וספרי נביאים ראשונים והנביאים הקלאסיים (ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, רוב תרי עשר) מצהירים כי עבודת האלילים ועבודת ה' בבמות הן הסיבה לזעם האל המפיל על החוטאים מסכת אינסופית של עונשים מבהילים.

ירמיהו, שנחטף על ידי היורדים מצרימה (ירמיהו מג 7-6) מטיף לשומעיו כי החורבן והגלות נבעו מזעם האל על עבודת האלילים: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל, אתם ראיתם את כל הרעה אשר הבאתי על ירושלים ועל כל ערי יהודה, והינם חורבה היום הזה, ואין בהם יושב, מפני רעתם אשר עשו להכעיסני ללכת לקטר לעבוד לאלוהים אחרים… ותתך חמתי ואפי ותבער בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ותהיינה לחורבה, לשממה ביום הזה…" (שם, מד 6-2). ירמיהו מזהיר את היורדים מצרימה שאם לא יחזרו בלב שלם אל ה', יהיו לקללה ולחרפה, יפלו בחרב, ברעב ובדבר (שם, 11-7). על הנבואה הזאת יש לגולים למצרים תשובה מוחצת: "ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים… כל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמור, 'הדבר אשר דיברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך, כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו – לקטר למלכת השמיים, והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו, ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים, והסך לה נסכים, חסרנו כול ובחרב וברעב תמנו…'" (שם, 19-15).

למתריסים בפני ירמיהו יש על מה לסמוך – מימי שלמה ואילך, בממלכה המאוחדת, ואחר כך בממלכות הנפרדות, האמינו בני ישראל באלוהים וגם באלילים אחרים (כפי שמתלונן תדיר מחבר ספר מלכים) – אפילו בביתו של דוד נמצאו תרפים (שמואל א, יט 13, 16), שהם פסלוני אלילים השומרים על הבית. המצב הזה, הסינקרטיזם, נמשך כארבע מאות שנה (!), כשעל פי רוב הממלכות האלה זוכות לעצמאות, ואילו לאחר המהפכה הדתית המזעזעת של יאשיהו, שחייבה את בני יהודה לעבוד רק אל אחד, את ה', ורק במקום אחד, להשמיד את הבמות ואת מקומות הפולחן לאלילים (מלכים ב, כב 8 – כג 25), עברו כשלושים שנות שיעבוד למעצמות זרות עד החורבן והגלות. כלומר, לפי החשיבה הדתית על שכר ועונש, דווקא האמונה באל אחד גרמה לחורבן! ברור שליורדי מצרים היה בסיס איתן לטענתם. לקורא שאיננו מאמין ברור שגם עבודת האל האחד, ה', וגם עבודת מלכת השמיים אינן מסוגלות לשנות את מהלכי ההיסטוריה, כי הרי שתי האלוהיות, ועוד אינספור כמוהן ברחבי העולם, נבראו על ידי האדם.

לברוך בן נריה מגיעה תודה ענקית על כך שלמרות הערצתו לירמיהו הוא מאפשר לנו להסיק עד כמה היומרה לקשר ישיר עם האל היא חסרת שחר. כאן לא מדובר בחוקרי תנ"ך התרים אחר רמזים כדי להוכיח את ההונאה הגדולה של הדת, אלא בתעודה פנים-מקראית ברורה, ודווקא מקולמוסו של המאמין הגדול בקשר הישיר בין הנביא לאל.