סיפור התלמוד

התלמוד הוא קובץ דיוני האמוראים שנמשכו מאות בשנים, מאז חתימת המשנה, מהמאה השלישית עד המאה החמישית. הדיונים והמדרשים העוסקים בפירוש והעמקה של המשנה מתועדים בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי ובמדרשי האגדה האמוראיים. הדיונים עוסקים ברובם בניתוח של פסוקים מהתנ"ך ובדיונים הלכתיים, ומשולבת בהם התייחסות לחיים, החל מעצות רפואיות ועד סיפורי מעשיות, פתגמים עממיים וחוכמת חיים. התלמוד אינו מפרש משניות העוסקות בחקלאות או רלוונטיות רק בארץ הקודש. מאז חתימתו עסקו פרשני התלמוד בלימודו ובפירושו במהלך שלוש תקופות.

תקופת הגאונים, ראשי ישיבות סורא, פומפודיתא וירושלים, שהובילו את פרשנות התלמוד מסוף המאה ה-6 ועד אמצע המאה ה-11. הם עסקו בלימוד ובפירוש התלמוד כפי שקיבלוהו מהאמוראים ובהנחלתו לעם.

תקופת הראשונים, הרבנים שעסקו בלימוד ובפירוש התלמוד בין המאה ה-11 למאה ה-15, שנודעת להם חשיבות רבה בעיצוב "ארון הספרים היהודי." בין הרבנים המוכרים בתקופת הראשונים: הרי"ף, רש"י, הרמב"ם, הרמב"ן ומאות נוספים, שיצרו בתחומי ההלכה והפרשנות, הפילוסופיה והמיסטיקה, השירה והפיוט.

תקופת האחרונים שפעלו בלימוד ופירוש המקרא והתלמוד – מן המאה ה-16 ועד עצם היום הזה. בתקופתם כונסה ההלכה בחיבורים קאנוניים כמו "שולחן ערוך" ליוסף קארו וההגהות למשה איסרליש. בתקופה זו פשטה הקבלה, עלתה ונפלה שיטת הפלפול וקמו החסידויות ומתנגדיהן. אחרוני ה"אחרונים" מתמודדים עם המודרנה ותהליכי החילון שחוללה.

מצוות תלמוד תורה היא מצוות עשה שמצווה ללמוד את התורה שבכתב ושבעל פה, על כל רבדיה, וללמדה לאחרים. מצווה זו משמעה לימוד אלפי דפי פרוטוקולים של דיונים משפטיים ודיונים מלומדים על אלפי הדיונים המשפטיים, שהתקיימו לפני מאות ואלפי שנים ונכתבו עברית או ארמית, שפות שלא היו שגורות בפי הלומדים. חומר מעין זה אמור לעניין משפטנים שמלאכתם בכך, או בלשנים, או היסטוריונים – בעלי מקצוע שמהווים, ביום טוב, מחצית האחוז מציבור שלם, ובכל זאת נצטווה הציבור כולו על הלימוד.

נשאלת השאלה, למה?

לפי סר פרנסיס בייקון: "לימוד נועד לתועלת, לקישוט ולהנאה" (Of Studies). האם מטרות אלה מתמלאות?

תועלת: רק קומץ מחברי הקהילה, שתורתם אומנותם, כגון רבנים, דיינים ומלמדים, מתפרנסים מן הלימוד.

קישוט:   רק קומץ מחברי הקהילה, העילויים והגאונים, מתקשטים בתורתם וזוכים, על הדרך, גם בשידוך מבוקש, עם עלמה נאווה וחסודה, שרחוק מפנינים מכרה.

הנאה:   רק קומץ מחברי הקהילה נהנים, אבל ממש נהנים, מלימוד התורה 24/7, עם אתנחתאות רק לצרכים גניקולוגיים, פיזיולוגיים ואקונומיים.

חובת הלימוד המוטלת על הציבור כולו ולא רק על הקומץ נובעת מהיותו של התלמוד חלק עיקרי מהפולחן היהודי, חלק מעבודת האל. פולחן הלימוד הפך מאירוע של שבת וחג לאירוע מתמשך מיום קבלת המצוות ועד להשבת הנשמה לבוראה.

הנוצרי יוצא ידי חובת פולחנו בביקור בכנסייה בסופי שבוע, וידוי לפרקים ואמירת Grace לפני האוכל.

המוסלמי יוצא ידי חובת פולחנו בביקור במסגד בסופי שבוע ובכריעה חמש פעמים ביום לכיוון מכה, ראשו בקרקע ועכוזו מתריס לשמיים.

היהודי יוצא ידי חובת פולחנו בביקור בבית הכנסת בסופי שבוע, בתפילות, בהנחת תפילין, בברכות מסביב לשעון, ומעבר לכל אלה – בלימוד התלמוד בלי סוף ובלי קץ, אם צריך ואם לא.

במבחן התוצאה הביא הלימוד האובססיבי של התלמוד לשתי תופעות:

–   בידול העם היהודי מכל העמים ושמירה על זהותו במשך אלפיים שנות גלות;

–   תופעת הגניוס היהודי, המאיר באור יקרות את האנושות כולה, עם כל הצניעות המתבקשת.

זוהי רוח העם היהודי המתבטאת בתופעת הגניוס היהודי, המכיל את התלמוד, המכיל את התנ"ך, המכיל את אלוהי הדעת טוב ורע.