מיתוס הקשר הישיר בין הנביא לאל

שני הבדלים עיקריים קיימים בין ההוויה המודרנית ובין ההוויה המתוארת במקרא: המקרא גדוש בניסים ונפלאות ובאינספור "ראיות" לכך שהיה קשר הדוק בין אישים נבחרים (על פי רוב נביאים) ובין אלוהים.

באשר לאירועים שלא כדרך הטבע אזכיר דוגמאות אחדות: תוחלת החיים המופלגת של הקדמונים, קריעת הים, מים מסלע, בליעת האדמה את החוטאים, החייאת ילד מת, עלייה לשמיים ועוד. באשר לקשר בין המאמין ובין האל – המקרא מתאר מגוון דרכים – מתיאור מראהו של האל (בראשית א 26, שמות כד 10, ישעיה ו 1, יחזקאל א 28-26, עמוס ט 1), ועד תיאור מדויק של מחשבותיו ("וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל ליבו" – בראשית ו 6; וראו אינספור כתובים בנדון בספרי "התנ"ך – כף החובה" 1986, פרק 8, ג).

עיקר העיקרים לעניינו במאמר זה: במקרא יש קשר "מוכח" בין אישים נבחרים ובין האל, ואלה מצהירים על כך שהאל מדבר מגרונם בביטוי החוזר אינספור פעמים: "כה אמר ה'". בתיאור הקשר בין האל לבחיריו הגדיל לעשות עמוס הנביא שקבע "תפקיד" לאלוהים: לפני שהוא מתערב בקורות העיתים, עליו לעדכן את בחיריו הנביאים: "כי לא יעשה אדוני ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" (עמוס ג 7).

בין המסרים האלוהיים שאישים נבחרים אלה מביאים לידיעת קהל המאמינים נמצא חיזוי העתיד. האל, השולט בדברי הימים, מודיע לאדם את העתיד להתרחש באמצעות נבחריו. מתווי האמונה באותם ימים, ובעצם עד ימינו, לא הוגיעו את מוחם בכך שעצם חיזוי העתיד שולל את הבחירה החופשית של המאמין, שהיא יסוד עיקרי באמונה. הרמב"ם נתן דעתו על כך ב"שמונה פרקים" המקדימים את מסכת אבות, אבל התחמק באלגנטיות מתשובה. אולם כיוון שהאמונה באל אינה נותנת מקום לחשיבה פילוסופית המטילה ספק בכול – הפרדוקס הזה בהבנת דרכי האל נשאר ללא פתרון.

נחזור ללוז דיוננו: רוב "הנבואות" האלה הן למעשה חיזוי העתיד בדיעבד, כלומר, יש כאן הונאה לשם שמיים: לאחר התרחשות היסטורית מסוימת, קובע מישהו מאוחר יותר כי את הדברים האלה חזה מראש איש אלוהים מלפני דורות רבים. והרי דוגמאות אחדות: נבואה ניתנה לאברם בברית בין הבתרים על עתיד צאצאיו (בראשית טו 16-13); ליעקב שחזה את עתיד שבטי ישראל (שם, מט 25-1); למשה שחזה גם הוא את עתיד שבטי ישראל (דברים לג); לשמואל הנער שניבא מה יארע לבית עלי בימיו הרחוקים של שלמה המלך (שמואל א 14-11).

דוגמה מאלפת באשר לאופן שבו נרקמו הנבואות בדיעבד נמצא בספר דניאל: הספר מספר על איש אלוהים בשם דניאל שחי ופעל בסוף מלכות בבל ותחילת מלכות פרס, וחזה כביכול את העתיד עד ימיהם של אנטיוכוס אפיפנס ויהודה המכבי (דניאל ב, ז ח, ט, יא). מחבר הספר איננו יודע לספר מה יקרה אחרי טיהור המקדש בימי יהודה המכבי. הקורא בנבואותיו אלה מתרשם מבקיאותו המפליגה של הכותב לגבי התקופה הסלווקית בארץ ישראל, ומבורותו המוחלטת בקורות מלכות בבל, מדי ופרס, שבזמנן היה אמור דניאל לחיות ולפעול. מעוררת גיחוך היא העובדה שהמחבר שם בפי נבוכדנצר ועבדיו מילים ביוונית (קיתרוס, פסנתרין, סומפניה – דניאל ג 5-4; 15-7, 21) שאיש מימי ממלכת בבל לא היה אמור להשתמש בהן. ללא ספק, מדובר בסופר שחי בימי המרד של יהודה המכבי, וכתב ספר פסאודואפיגרפי המיוחס לדניאל הקדום, ולולא "התפרים" המרושלים של כתביו היינו יכולים להאמין שמדובר בחיזוי אמיתי של העתיד.

כל עוד העבר עטוף במיתוס, וכמעט שאין תיעוד – חיזויי העתיד מתאפשרים בדיוק מרשים. אולם כאשר יש תיעוד, גם אם הוא מוטה, הדבר מקשה מאוד על החיזויים להתממש. בפרק הבא בסדרת מאמרים זו אעסוק בתיעוד של הסופר המקראי ברוך בן נריה ובתפקידו המרכזי בחשיפת האמת באשר לקשר הישיר שבין הנביא לאל.