בין צווים דתיים לצווים מוסריים

הערה ראשונה – חמישה מתוך עשרת הדיברות הם בוודאי צווים בעלי אופי מוסרי מובהק: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב", "לא תענה ברעך עד שקר", "לא תחמוד" (שמות כ 14-13, 16, 17; דברים ה 18-17), ובנוסחם השונה מעט בספר דברים, גם הנימוק לשמירת השבת הוא מוסרי: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (שם, 14). בהסתייגות מה ניתן לצרף לקטגוריה הזאת גם את "כבד את אביך ואת אימך" (שמות כ 14; דברים ה 16); ומדוע "בהסתייגות"? כי הכתוב מציין במפורש "שכר" למקיים את הצו (כלומר, לא מדובר בצו קטגורי כמו "לא תרצח!", אלא בצו "תועלתי"), ונוסף על כך, הדיבר הזה הוא העילה להפיכת הילוד על פי החוקה המקראית למעין "קניין" של הוריו, ועל פיו הם יכולים לעשות בו כראות עיניהם, כולל מכירתו לעבדות ורציחתו (שמות כא 7; דברים כא 21-18).

לכאורה, כשישים אחוזים מהדיברות משתייכים לקטגוריה המוסרית, ועל כן, שוב לכאורה, ניתן להגדיר את עשרת הדיברות, שהם בבחינת הבסיס לכל החוקה המקראית, כמסמך חוקי בעל אוריינטציה מוסרית. ולא היא, כי המוסר המקראי ממוקם בדרגה נמוכה לאין ערוך ביחס לצו הדתי.

בעשרת הדיברות מופיעים הצווים המוסריים, שהזכרתי לעיל, אחרי הצווים הדתיים, וזה כמובן, איננו מקרי – הכתוב מקדים את חובת האדם כלפי האל לחובתו כלפי האדם. משתמע מכאן שאומנם בעשרת הדיברות יש צו שאסור לרצוח, אך למען האמונה – לא רק שמותר לרצוח, אלא שחובה לעשות כן. על עממי כנען מצטווים בני ישראל: "לא תחיה כל נשמה! כי החרם תחרימם – החתי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי – כאשר ציווך ה' אלוהיך; למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם" (דברים כ 18-16). כלומר, החטא לאלוהים במקרה זה הוא באי השמדת העממים האלה מזקן ועד טף. על עממי כנען, הנדונים להשמדה, מוסיפה התורה את עמלק: "זכור את אשר עשה לך עמלק… והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (דברים כה 19-17; שמות יז 16-14). שאול, המלך הראשון לישראל, מצטווה על ידי שמואל, שליח האל, כדלקמן: "… לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א, טו 3). כיוון ששאול לא הקפיד לגמרי עם הצו הברברי הזה, האל קורע את המלוכה מידיו (שם, 26-9).

נוסף על כך, התורה מחייבת להמית עובד עבודה זרה (שמות כב 19; דברים יז 7-2), ואילו את העיר הנידחת, כלומר, עיר שכולה עובדת אלוהים אחרים, חובה להשמיד עד היסוד (דברים יג 19-13). חובה להרוג נביא המטיף לעבודה זרה ואת המסית לעבודה זרה, ואפילו מדובר באחיך, בנך או אשת חיקך (שם, 12-2).

ובכלל מחייבת החוקה המקראית עונש מוות כמעט על כל עבירה: על נביא שקר (דברים יח 20), על נוקב שם ה' (ויקרא כד 16; שמות כב 27), על מחלל שבת (שמות לא 14, לב 2, במדבר טו 36-32), על מכה ומקלל הורים (שמות כא 15, 17; ויקרא כ 9, דברים כז 16), על בן סורר ומורה (דברים כא 21-18), על נואפים (ויקרא כ 10, דברים כב 22), על כלה שלא נמצאו לה בתולים (שם, 21-20), על משכב עם אישה דווה (ויקרא כ 18; דברים כז 23-20) ועל עוד "עבירות" רבות. מכאן עולה שהחוקה המקראית מחייבת רצח (ברברי לחלוטין – לרוב סקילה באבנים), שהרי איך נכנה היום הריגת אישה מטעם הרשות משום שלא נמצאו לה בתולים, או השמדתם של בני אדם משום אמונתם?

האל מציג את עצמו בפני עם ישראל כבעל מידות לא מוסריות: "… אנוכי ה' אלוהיך, אל קנא, פוקד עוון על אבות, על בנים, על שילשים ועל ריבעים לשונאיי" (שמות כ 5; לד 7). מידה זו של קנאה ונטירה (עד דור רביעי!), מלבד היותה בלתי מוסרית (מה אשם הנין על חטאי אביו-זקנו?!), גם הורסת את אושיות הדת: מה טעם יקיים הנין את מצוות ה', אם גורלו נחרץ עוד לפני לידתו של סבו?! זאת אף זאת, האל לא רק מצווה את מאמיניו לרצוח, אלא גם מתהדר בדם שהוא שופך: "אשכיר חיציי מדם, וחרבי תאכל בשר" (דברים לב 42), "חרב לה' מלאה דם, הודשנה מחלב, מדם כרים עתודים, מחלב כליות אילים, כי זבח לה' בבצרה, וטבח גדול בארץ אדום" (ישעיה לד 6), "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה… ויז נצחם על בגדיי וכל מלבושיי אגאלתי" (שם, סג 3-1), "… והמתי מחמדי בטנם" (הושע ט 16, יד 1; נחום ג 10; איכה ב 20; צפניה א 7; תהילים סח 24-22, קי 7-5 ועוד).

מי שאיננו מאמין כי האל דיבר עם בני אדם ומסר להם מסרים שמעבר לפרגוד, איננו יכול שלא להסיק את המסקנה המתבקשת, שהאל נברא על ידי המאמינים כצלמם וכדמותם, לאמור, היות שהם היו בעלי מוסר פרימיטיבי, הרי שגם האל שהם בראו הוא בעל מוסר פרימיטיבי, אבל בדרגת איום קוסמית. כלומר, אם אנחנו מסכימים בינינו שצריך להתנהג במידה רבה של אמפתיה כלפי בני עמנו ואמונתנו, ובמידה רבה של עוינות כלפי מי שאיננו מבני עמנו ואמונתנו – הרי שהאל מצויר באותם הקווים, אך בגלל כוחו המבהיל – יכולותיו מזוויעות הרבה יותר.

הערה שנייה – רבים מבני עמנו מתפארים בכך שאנחנו נתנו לעולם את הצווים המוסריים הראשונים, ולולא עשרת הדיברות והתורה, היה העולם חי בג'ונגל האלימות ובאנרכיה.

ברור שהטענה הזאת היא מופרכת לחלוטין – כל חברה מאורגנת סיגלה לעצמה חוקים, בתחילה בעל-פה, ולאחר זמן – בכתב. נכון שרק חוקי התורה זכו לקדושה לאורך הדורות, ושרדו בשלמות, ואף נוספו להם תוספות ופרשנויות לאורך הדורות, אבל עצם חיבור חוקים מוסריים הוא עתיק, והוא קדם לחיבור החוקים המקראיים במאות שנים.

אזכיר כאן רק שלוש דוגמאות מפורסמות: חוקי אור-נמו הכשדי מסוף האלף השלישי לפנה"ס; חוקי אשנונה מראשית האלף השני לפנה"ס; חוקי ח'מורבי מהמאה ה-18 לפני הספירה. בקבצים אלה, ובאחרים, יש אחוז גבוה של חוקים שעניינם שמירה על קווים מוסריים. נכון שבהיותם קדומים יותר, המוסר שלהם (לעיתים) הוא בעל אופי קמאי יותר, אך לא אחת ניתן להבחין בקבצים אלה בחוקים העולים במוסריותם על חוקי התורה, כגון החוקים מקודקס ח'מורבי, שלפיהם משוחרר העבד אחרי שלוש שנים, ולא אחרי שש שנים כמו בתורה, או זכותה של האישה (שומו שמיים!) לעזוב את בעלה ולקחת את נדונייתה, אם הבעל לא נהג בה כהלכה (ח'מורבי סעיפים 136, 142-141). אפשר לומר שמבחינת המוסריות שלו החוק הזה הוא אפילו יותר מתקדם מחוקי מדינת ישראל!