היהדות: איך שינתה דת ישראל את פניה

בשני אלה ניכר עם: בארצו ובשפתו, ומבין משני אלה – שפה, כמו ארץ, היא עניין של גיאוגרפיה. יוצא אפוא שקיומו של עם מותנה בהיותו מחובר לארצו. ביום חורבן הבית וחורבן הארץ נגזר לכאורה על עם ישראל לרדת מן הבמה ההיסטורית. דת ישראל לא די היה בה כדי לשמור על זהותו, בהיותה נטועה אף היא בארץ ישראל. על מנת לשמור על זהות העם, ללא מקדש וללא ארץ קודש – שינתה דת ישראל את פניה, והייתה לדת היהודית, או: היהדות.

ליהדות שלוש דיוטות:

דיוטא ראשונה, התנ"ך, הבסיס הקבוע של הזהות היהודית נוסף על המקדש ועל ארץ ישראל. יצירת מהדורה קאנונית של התנ"ך החלה בתקופה החשמונאית, במאות השנייה והראשונה לפני הספירה, כמדיניות שתכליתה יצירת זהות לאומית. את התנ"ך, בשונה מהמקדש ומהארץ, יכול היה היהודי לשאת בתרמילו בנדודיו מגולה לגולה. בהיות התנ"ך קבוע בהגדרה – מן הנמנע היה לשנותו או להוסיף עליו כקוצו של יוד.

דיוטא שנייה, המשנה, "התורה שבעל פה", כללה את דברי התנאים, וכל כולה הסברים ופירושים של התורה. עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בתחילת המאה השלישית על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו. המשנה, מבלי לשנות את המקרא כקוצו של יוד, עשתה את ההתאמות שאפשרו להתפלל לאלוהים ללא בית מקדש; לחגוג את חג האסיף מבלי לאסוף; לחגוג את חג הקציר מבלי לקצור; להתפלל לגשם מבלי להזדקק לו; ולברך על הלחם שיצא מן הארץ, אבל לא מארץ הקודש. כלומר – לרבע את המעגל.

המשנה, על אף כינויה "התורה שבעל פה", הייתה החוקה הכתובה שעל פיה התנהלו מאות קהילות היהדות ברחבי העולם הנוצרי והמוסלמי. הקהילה הייתה המוסד האוטונומי שבמסגרתו התנהלו החיים, ומוסד זה התקיים למן המאה החמישית לערך ועד לעידן המודרני. לקהילה היה מעמד משפטי, והיא ייצגה את תושביה מול השלטונות. מוסדותיה היו מופקדים על החינוך, הרווחה, המשפט, גביית המיסים וכל יתר ענייניי הפנים. בראש הקהילה עמד פרנס, שנבחר בשל הונו, לצידו של רב, שנבחר בשל תלמודו, ללא ייחוס אבות. הרב שימש כמשפטן הבכיר והופקד על בית דין רבני. כלפי חוץ סמכות ראשי הקהילה נבעה מכתבי זכויות שעליהם נשאה ונתנה עם השליטים שבשטחיהם ישבה. ענייני הפנים התנהלו על פי ערכי ממשל תקין, ששאבו את סמכותם מן המשנה וכללו אלמנטים של צדקה, עזרה הדדית וגמילות חסדים. בחשכת ימי הביניים היו הקהילות היהודיות איים של שלטון פרוגרסיבי ושוויון כלפי החוק, שהקדימו את זמנם דורות רבים.

דיוטא שלישית, התלמוד. התלמוד נכתב כפרשנות לדברי התנאים, כותבי המשניות והברייתות, שהן כשלעצמן פרשנות על דברי התורה. תקופת ימי הביניים נמשכה כחמישים דור ודור, החל משקיעתו של השלום הרומי עד לגילויו של העולם החדש והעידן החדש. לימוד התלמוד הוא אשר הגדיר את האדם היהודי ואת העם היהודי בתקופה מאתגרת זו, חיזק את רוחו, ונתן טעם ומשמעות לחייו.

זוהי רוח העם היהודי – רוח התלמוד, השואבת אל תוכה את רוח המשנה, השואבת אל תוכה את רוח התנ"ך, השואבת אל תוכה את רוח הנביאים, השואבת אל תוכה את רוח אלוהי הדעת טוב ורע.